תאטרון ישראלי

בהיעדר מסורות דרמה ותיקות, נמצא התאטרון העברי החדש בארץ ישראל בתחילת המאה ה-20 במלכוד פורה ומרתק. עם תהליכי החילון והליברליזציה ביהדות הגולה ותחילת ההתיישבות בארץ ישראל נוצרה פתיחות גם לתאטרון. אמנות חדשה יחסית זו ביהדות נתפסה גם כבידור, אך בשנותיה הראשונות היא נרתמה בעיקר ככלי חינוכי ואידיאולוגי המגויס לשירות הציוני-לאומי ולמאבק על יצירת תרבות עברית. האופי הדרמטי של השינוי במעמד היהודים וההתיישבות בארץ לא רק הזמין קריאה מחודשת בהיסטוריה היהודית, אלא את העלאתה, תרתי-משמע, לארץ ולבימה העברית – כמובן, בלשון העברית.

 

ספר זה עוסק בסוגיות ובנושאים בדרמה ובתאטרון הישראליים מנקודת מבט חברתית-אמנותית. הפרולוג מטפל בצמיחת התאטרון היהודי-עברי-ישראלי על רקע חילונה של החברה היהודית מראשית המאה ה-19 עד הפריחה הגדולה בישראל בימינו. תנאי היסוד לתאטרון בכלל ולתאטרון הישראלי בפרט נידונים בפרק על החלל בדרמה הישראלית. חפצים בתאטרון נידונים בפרק הבוחן את ייחוד הדרמה המקומית דרך אחד ממרכיבי עיצוב החלל – חפצי הבימה. התנ"ך והיהדות נידונים בפרק על הקדושה החילונית האופיינית לבימה שלנו. מרכיב נוסף בזהות הישראלית, היחס לערבים, למלחמות ולסכסוך המתמשך, נידון בפרק "שבויים בבדיון". הדיון בשלושה מגדולי היוצרים בתאטרון הישראלי, נסים אלוני, יהושע סובול וחנוך לוין, מעוצב על פי המכוונות המטא-תאטרונית העצמית של כל אחד מהם. פסטיבל עכו, אירוע שנתי מאז שנת 1980, נידון כמרכיב מרכזי בתמונת התאטרון בישראל. הספר נחתם באשכבה לתסכית העברי, סוגה שזכתה לעדנה עד שנדחקה לקרן זווית מפני הטלוויזיה, אך תרומתה המשמעותית לדרמה הישראלית עדיין נשמרת.

 

פרופ' אמריטוס שמעון לוי לימד בחוג לתאטרון באוניברסיטת תל אביב והיה ראש החוג. תחומי מחקרו העיקריים הם דרמה ותאטרון עברי-ישראלי, יצירותיו של סמואל בקט ותאוריות של כאוס ותאטרון. פרסם כעשרה ספרים, עשרות מאמרים ומאות רשימות בעברית, אנגלית וגרמנית בנושאי תאטרון. תרגם כמאה וארבעים מחזות לתאטרון, וממשיך לביים בארץ ומחוצה לה.