אני אצמח ואניב פירות; תאנים

"אני בן עשרים ואחת. אני הומו. אני אוהב את השמש של אחר הצהריים. הדירה שלי נמצאת בפאתי העיר. ליד הרציף. במקום שהוא ממשלת הצדפים, ממשלת האלמוגים, בסמוך לצערם האינסופי של הצבים. אמי מתגוררת בַּימים. בשרידיה של אונייה עתיקה, על מצע של אצות. שערה בוהק על ראשה כמו כתר כסוף. אמי עירומה תמיד. היא מגיעה לבקר אותי מפעם לפעם. בדירתי שבפאתי העיר [...] פּוֹקר; כך אני קורא לו. הוא החבר היחיד שלי. הכרנו בתקופת הטירונות בצבא. הוא בן עשרים ואחת. הוא אוהב את השמש של אחר הצהריים, והוא לא הומו". 

הספר "אני אצמח ואניב פירות; תאנים" היא אחת הנובלות הסוריאליסטיות היפות ביותר שנכתבו. בספר מרהיב זה נדמה פילי כממשיכם החדשני של אנדרה ברטון, מרגריט דיראס וז'אן ז'אנה. בפיוטיות נדירה אורג פיאם פילי סיפור אהבה שאינו יכול להתממש, בין בחור לבין חברו הטוב שהכיר במלחמת איראן-עיראק. לצדו מסופר סיפורו של חברם המשותף, בנימין, אשר מת במהלך המלחמה. נדמה ששפתו של פילי מפרקת בייחודיותה, באהבתה, את תחבירי הכוח. כולם נדהמים בספרו מהמלחמה: הילדים, החיילים, האֵם, הוא עצמו, אהובו, חברם המת. 

הסופר והמשורר האיראני פיאם פילי (יליד 1985) מצוי בנתיבי מנוסה מאיראן, שם הוא נרדף בשל ההומוסקסואליות שלו ובשל כתיבתו המסוכנת. מסוכנת למלחמה, מסוכנת למשטור האהבה, מסוכנת לשפה השגורה.