בשבח הצללים

"בשבח הצללים", חיבורו המהולל של ג'וּנְאִיצִ'ירוֹ טַנִיזַקִי (1965-1886), מגדולי הסופרים של המאה העשרים, פורסם בשנת 1933, וגם לאחר שמונים שנה ממשיך לרתק קוראים בכל רחבי העולם.

טניזקי פורש את השקפתו האישית על האסתטיקה היפנית. הוא כותב על עיצובם של החדר המסורתי, כלי כתיבה ואוכל, ואף על עיצובו של בית השימוש האידיאלי. 

 

   ״יתרונה של קערית הלק הוא בתחושה שמתעוררת ברגע שבין הסרת המכסה וקירוב הקערית אל הפה, ובהתבוננות לתוך עומקו האפלולי של הנוזל השקט שצִבעו כמעט שאינו מובחן מדפנות הכלי שבו הוא נתון. אי אפשר לראות מה נמצא בתוך אפלוליותה של הקערית, אבל אפשר לחוש ביד את תנועותיו הרכות של המרק, טיפות דקות מצטברות על שפתי הכלי, האדים עולים ומטפסים מבפנים, והניחוח שהם נושאים איתם עד סמוך לפה רומז על הטעם הצפוי. איזה הבדל בתחושה של הרגע בהשוואה למרק בסגנון המערבי המוגש בקערה רדודה ולבנה. הרגע ההוא הוא רגע של מסתורין, אפשר אפילו לומר, רגע עם טעם של זֵן.״

 

בסגנונו העשיר והאסוציאטיבי הוא מתאר את ייחודה של תרבות שמעדיפה צללים ואפלה, אך אלו נסוגים בפני אור החשמל המודרני החודר לכל פינה.