המלצות החודש

במשך כל עונת החגים בילינו יחד בחנות, המלצנו על ספרים ללקוחות ותיקים וחדשים והיה לנו גם הרבה זמן לשוחח על ספרים שאהבנו מאוד בזמן האחרון. אז השבוע בבלוג כל אחת מאיתנו כתבה על הבחירות האישיות שלה, ספרים שכיף לנו לקרוא תמיד, באמצע היום, בסוף השבוע, ספרים טובים לשגרה ובכלל. 

יודית

שלושה ספרים שדיברו אלי במיוחד בזמן האחרון הם:  

"האריג הצלול" של נאורה ורשבסקי, ספר מרהיב ביופיו המקיף את עבודתה רבת השנים של נאורה ורשבסקי, שהייתה מעצבת הטקסטיל של "משכית" במשך עשרות שנים ואחת מהמעצבות החשובות ביותר שפעלו בארץ מאמצע המאה שעברה עד כמעט ימינו אלה.

"ספרד" מאת אנטוניו מוניוס מולינה הוא ספר היסטורי עמוק וחכם המתאר את חייהם וסבלם של גיבורים נרדפים באירופה של העידן המודרני. 

בספר "לויתן הסערה" מאת בנג'י דיוויס, ילד חי עם אביו על אי. הוא בודד, ואז לויתן נשטף לחוף. הם מבלים יחדיו זמן מה, אבל כשהאב שב מעבודתו השניים יוצאים להחזיר את הלויתן לים. מעט מאוד מילים יש בסיפור היפה הזה, והאיורים הנהדרים מספרים את הסיפור באופן כל כך מוצלח שכמעט שאין צורך במילים המעטות.

 עדי

 חרדת הנטישה גורמת לי בדרך כלל לסיים ספר ומיד להתחיל חדש, גם אם זה לכמה משפטים בלבד. 'עקרון הרצף'? 'חפץ מעבר'? מה שזה לא יהיה לפעמים הרצף מעניין בפני עצמו. קראתי לאחרונה את "אני באה משם" של אמה רייס , "NW" של זיידי סמית' ואחריו את "גדר חיה" של דורית רביניאן.

 "אני באה משם" הוא אוסף מכתבים שהמחברת (חשוב לומר ציירת) כתבה לידיד שלה המתארים את ילדותה עם אחותה במנזר לאחר שננטשו. הכתיבה המציירת רגעים קשים ברגישות ועדינות גרמה לי לא פעם להרהר במחשבה שהזיכרונות\מחשבות\חלומות יוצרים עולם של ילדות ובגרות מוקדמת שהטוב והרע בו לא מוחלטים וברורים כמו שאופייני לתקופה זו. 

משם עברתי ל"NW" ועם הכתיבה המאוד ייחודית של זיידי סמית' שנעה בציר הזמן הרגשתי שנכנסתי לעולם שבו המרחב והמודרניות מולידים חברת אנשים הנעים בהגדרות הצריך\המותר\התקין ויוצרים כל אחד בדרכו גיהנום קטן משל עצמו. חשבתי על העולמות הסוראליסטים של מורקאמי כשקראתי את הספר ואיך שפה היא מצליחה בתוך הנתפס כקיים ליצור תחושה כמעט סוריאליסטית של אנשים שלא נמצאים איפה שהיו רוצים להיות.

ואז הגעתי ל"גדר חיה" שמשלושתם משך אותי לקריאה רציפה יחסית מעצם היותו רומן כרונולוגי כמעט לגמרי. סיפור על יחסים בין בחורה ישראלית ובחור פלשתינאי בניו יורק בטריטוריה ניטראלית אמנם אך לא מנטרלת. המורכבות של הנושא היא שמכתיבה את עוצמת הסיפור וההתייחסות לזמן. איתני הטבע (קור\סופה\ים) הם שותפים פעילים בעלילה ויוצרים את האווירה שנעה בין מוכרת לי לזרה. 

בספר "אני באה משם" הנוקשות והמסגרת הלוחצת מובילים לסוף שהוא רגע של קסם. ואילו ב "NW" וב"גדר חיה" החופש כביכול והמסגרת הלא קיימת מובילים לסוף שגם אם הוא מפתיע לרגע או סתום הוא מתברר כהיה שם כל הזמן. 

רוני

"בית בגליל" של יאיר גרבוז הוא יומן קריאה מרתק שמגולל מחשבות של כותב ואמן הקורא ומתבונן בספרי פרוזה, שירה, עיון וביצירות של אמנים פלסטיים. במלאכת "שדכן" גרבוז יוצר הקשרים בין היצירות לבין מציאות החיים הישראלית. כמו מה בין הפאתוס של הרומן הרוסי שבו "הבית מספק את כל התצרוכת הפיזית, הנפשית, והציבורית" לבין ההעתק הישראלי המוחלש בצורת הקיבוץ ומעבר לכל זהו ספר שמזכיר לנו עשרות ספרים שאולי שכחנו ואולי מעולם לא קראנו.

ציפי

"דודי נפוליאון" – נער מאוהב מנסה להתגבר על התלאות הקישוניות שמעמידים בפניו המבוגרים ולהיות עם בת-דודתו האהובה. קלאסיקה איראנית נהדרת ומשעשעת שאורלי נוי תרגמה מפרסית.

"ג'וני הרקוב ומלכת הצמרמורת" – אוטוביוגרפיה מוזיקלית פאנקיסטית-אנרכיסטית של אבי פיטשון שלא דומה לשום דבר, עמוסה ותזזיתית, מתחילה ונגמרת כמעט לגמרי במקרה, וכתובה נהדר.

שירה 

 אחד הספרים שנהניתי מאוד לקרוא השנה הוא "רבקה" מאת דפני דה מורייה. תוך כדי קריאה היה לי ברור שלא במקרה הפך הרומן הנהדר הזה לרב מכר בינלאומי. די מורייה, שכתבה את הספר בשנות ה-30 של המאה העשרים, יצרה בספרה הידוע גיבורה צעירה ורגישה אשר מוצאת את עצמה לאחר נישואין לגבר מבוגר ממנה בלבו של סיפור מורכב ומשונה שהיא אינה מכירה את תחילתו. עלילת הספר מעניינת כל כך ומלאת תפניות, שקשה שלא לשקוע בה בנשימה עצורה עד סופה היפה.

 גרייס פיילי היא בעיני אחת הקולות הספרותיים המעניינים ביותר של העשורים האחרונים. הספר The Collected Stories מאגד את סיפוריה החסכניים, החדים ומעוררי המחשבה.  הפרוזה הישרה והחכמה שלה מצליחה לתפוס סיטואציות ודמויות יומיומיות ורגילות ולהעניק להם ערך מוסף באופן מקורי ומלא הומור עצמי.

מירה

התרגשתי מאוד מהספר "שר על גדות הנייר", אוסף שירים של אוקטביו פאס, שראה אור בעברית בתרגומה היפה של טל ניצן. השירים דקים ומצליחים לבטא בפשטות אנושית את נימי המחשבה וההרהורים על אהבה, טבע, בדידות וגעגועים. קראתי בשקיקה את "אורליה שטיינר" של מרגריט דיראס בתרגומה של מאיה מיכאלי. אורליה שטיינר היא ילדה-נערה-אישה שכותבת ונעה במרחב של מלחמת העולם השנייה, הנפרשת ומתגלה בשלושה סיפורים שונים ובשלושה מקומות גיאוגרפים שונים. שמחתי מאוד עם ההוצאה המחודשת של הקלאסיקה "המסע אל האי אולי" של מרים ילן-שטקליס בליווי האיורים הנפלאים של בתיה קולטון.

תמונת הכותרת: מתוך "האריג הצלול" / נאורה ורשבסקי