תמונת נשים: 12 יוצרות על היות בעולם

12" יוצרות על היות בעולם", סדנת לימוד בהנחייתו של שועי רז, תיפתח שוב בקרוב, לאחר שהמחזור הקודם שלה היה מסע מרתק, מעשיר ומעמיק בהגותן וביצירתן של 12 יוצרות שונות. אנחנו מאוד אוהבות לקרוא את הפוסטים של שועי באתר שלו, פרא אדם חושב, ולרגל פתיחת הסדנה החדשה הזמנו אותו לכתוב פוסט אורח אצלנו בבלוג. שועי כותב על שתי יצירות של נעמי שהאב נאי ושל אלזה לסקר-שילר ומזמין להצצה לתהליך שעוברים הטקסטים הנקראים בסדנה:

בשיר שהותיר בי הדהוד, שאינו שוכך בחלוף- זמן, כתבה נעמי שִׁהַאבּ נאי , משוררת פלסטינית-אמריקנית (ילידת 1952; הוריה עזבו את פלסטין בשנת 48'), את המלים הבאות:

נָשִׁים יְהוּדִיּוֹת וְעַרְבִיּוֹת

הָעומְדוֹת וְשׁוֹתְקוֹת בְּיַחַד

דּוֹרוֹת שֶׁל שְׁחוֹר

הַאִם בְּנֵי אָדָם הֵם אֶרֶץ הַקֹּדֶשׁ הַיְחִידָה?

[נעמי שִהאבּ נאי, מתוך: 'כּל הדברים שלא הובאו בחשבּון', אמנות ההעלמוּת, תרגם מאנגלית: משה דור, הוצאת מבּע, כפר סבא 2010, עמוד 130]

מן ההתבוננות הרגישה בתמונת-נשים, הניצבות בשקט על עמדן, זו לצד זו, תוך הפגנת סולידריות זו עם גורל רעותהּ, מגיעה המשוררת לא אל חשבונן של שנים על גבי שנים של שפיכות דמים ושכוֹל בלבד, אלא גם אל התובנה, הומת-התקווה, שכאשר נחדל מן המאבקים על קניינים מדוּמים ונטרח לראות את פני האדם הנשקף לנגדנוּ, כאדם כמונוּ ממש, וכחידה שאיננה חדילה (משום אחרוּתוֹ מאיתנוּ), אזי תיעלם האלימות מאליה ותשקע.   

בסדנת הלימוד המוצעת אבקש לצאת בעקבי נעמי שהאבּ נאי ואחת-עשרה יוצרות נוספות, ולבחון את האופן שבו הן בוחנות את הקיום האנושי, את נוכחותנו בהווייה, את האחריות והאהבה שיש לחוש כלפי השונה, הנרדף, העשוק. רוב היוצרות בהן נדון מציירות נתיב של עצב בעולם; לכן, הסדרה תבקש לעסוק לא רק בפנים הקודרים כי אם גם ביכולת להפוך עצב לחיוך ולצחוק, ואת האופן בה אנושיות קשובה לזולת עשויה להמתיק את ימינו עלי אדמות, כדבריה של המשוררת היהודית-גרמנית (1945-1869) אלזה לסקר שילר :

…כּוֹכָב גָּדוֹל יִפֹּל אֶל חֵיקִי

בּוֹאִי נָעוּר הַלַּיְלָה   

נִתְפַּלֵּל בַּלְשׁוֹנוֹת

הַמְגָֻּלפוֹת כַּנֶּבֶל.

בּוֹאִי נִתְפַּיֵּס הַלַּיְלָה –

כַּמָה אֱלֹהִים נִגָּר עָלֵינוּ!

[אלזה לסקר שילר, מתוך: 'התפייסות', הגרזן הפורח: מבחר שירה גרמנית מודרנית, תרגם מגרמנית: שמעון זנדבנק, בית הוצאת כתר: ירושלים 1985, עמוד 22]  

ממלותיה של לסקר-שילר עולה כי דברי הפּיוּס ועזיבת המדון דומים עליה כתפילָּה נשגבה, וכי האלוהים הניגר, כשלג או כדבש, בעת הפיוס, אינו אלוהי-שמים כלל ועיקר, אלא, בראש ובראשונה, מתגלם הוא בשמחת הלב האנושי, שעזב את ריבוֹ וזנח את דרך נקמת הדם של ההיסטוריה. הנה לאחר שנים אפילות ורבות, בהן לא נראה ולוּ כּוכב, נדמה כאילוּ ברגע הפּיּוּס, העולם משמיע פיוטו בשלימות, וממילא, אלֹהים ניגר.

במסגרת הסדנה בת 12 המפגשים, נבקר בעולמן היצירתי וההגותי של שורת יוצרות מרחבי העולם. ננסה להבין את תפיסות עולמן, נעמוד על התמות הקיומיות העומדות בתשתית יצירתן; נדון בהתרסה שלהן כנגד ממסדים חברתיים, המרחיקים את האדם מעצמו ומזולתו, ומונעים ממנו את חירותו; במוקד הדיון לא תעמודנה שאלות מגדריות, כי אם שאלות הנוגעות ביצירה, אמנות, הגות, אתיקה וחברה, שיש בהן נגיעה לחיי כל אישה ואיש .במיוחד נתמקד במצבי הֱיּוֹת (Being) כגון: קירבה, אימהוּת, ידידוּת, געגוע ואבדן, ונבקש לאפיין יחדיו את הקריאה האתית הנוקבת העולה מן היצירות השונות—בהן נקרא.

סדר המפגשים

מפגש ראשון: אלזה לסקר שילר
מפגש שני: פרוע' פרח'זאד
מפגש שלישי: לאה גולדברג
מפגש רביעי: נלי זק"ש
מפגש חמישי: חנה ארנדט
מפגש שישי: רוסריו קסטיינוס/תרצה אתר
מפגש שביעי: יהודית הנדל
מפגש שמיני: ויקי שירן/מאיה אנג'לו
מפגש תשיעי: נעמי שהאב נאי
מפגש עשירי: טל ניצן
מפגש אחד עשר: מפגש אורחת
מפגש שנים עשר: מפגש סיכום

בתמונת הכותרת: אלזה לסקר-שילר