וּסְפָרֵינוּ שׁוֹעֲטִים הַחוּצָה: נפרדות מ־2021 עם רשימת ספרים שליוו אותנו השנה

 חובב הספרים, המעורר –  הרפתקת דפוס, האוסף הבלתי נראה, מהפכת הדפוס הערבי, מוכר הספרים מקאבול ועוד ספרים נערמו השנה על מדף חדש בספרייה שלנו. המדף עדיין נטול שם אבל קל לזהות אותו מרחוק, והוא מוקדש לספר המודפס, לחובבי הקריאה ואוהבי המילה הכתובה, ולנו, מוכרות הספרים.

כל שנה היא מסע של גילוי ופליאה, והתבוננות בשנה החולפת מביאה עמה תובנות ומחשבות, וממלאת אותנו בציפייה ובסקרנות לקראת השנה הבאה. בשנה החולפת התרחבנו אל החלל הספרותי הדיגיטלי, דרך החנות המקוונת שחגגה יום הולדת שנה, בליווי קהילת קוראים-ות משמחת ברשתות החברתיות, ולאחרונה גם קמפיין הדסטארט אחד לטובת העשור הבא של גרנטה. כל אלו הדגישו את העיסוק שלנו בשאלה "מהו ספר", וחידדו עבורנו את מקומה ותפקידה של החנות העצמאית.

בשנים קודמות הצטמצמה שאלת הספר המודפס לדואליות של או־או: ספר מודפס או ספר דיגיטלי; קריאה או סדרות טלוויזיה; מפגש אנושי־תרבותי פנים אל פנים או מבעד למסכי הטלפון והמחשב. בשנה האחרונה, המלווה בניסיון לחיות בצל מגפה, שדורש מכולנו להתרגל לשינויים ולחפש משמעות בעולמות חדשים ובמרחבים דיגיטליים, אנחנו מזהות תנועה וניצנים של שינוי גם במרחב הספרותי. השנה האחרונה לימדה אותנו למתוח את גבולות הספר ולהציע חוויה נוספת של קריאה.
בשנה החולפת התרגשנו לגלות בכל פעם מחדש קהילת קוראים-ות תומכת ומחוברת לעשייה הספרותית שלנו; להשתתף בפרויקט בינלאומי מרגש של חנויות עצמאיות על שפת הים התיכון, שמפתחות פלטפורמה ספרותית־גיאוגרפית רב־לשונית; המשכנו להרחיב את קטלוג הספרים שלנו ולהתחדש בספרים של הוצאות עצמאיות; יצרנו מפגשים ספרותיים היברידיים הכוללים מפגש בחנות הפיזית יחד עם שידור דיגיטלי (אפשר לצפות בערוץ היוטיוב שלנו), שבהם אירחנו שיחות עם יוצרים והוצאות ספרים עצמאיות בחו"ל; לקחנו חלק ביריד הספרות העצמאית בבית אריאלה, שהיה עדות נוספת לכוחה של קהילה ספרותית צומחת ומתגבשת.

השנה החדשה נפתחת בתקווה ובהתרגשות לקראת אירועים ופרוייקטים חדשים שנעבוד עליהם בשנה הקרובה. כמו את שנת 2020, גם את שנת 2021 אנחנו מבקשות לחתום ברשימת המלצות קריאה אינטימית של ספרים שליוו כל אחת מאיתנו באופן אישי בשנה האחרונה:  

קרן: חג המכשפה – לימון ספרותי זוהר בחשכת החורף! הוא כל כך הימם אותי שחשתי צורך לכתוב לסופרת. וכך כתבתי לה: ״רגעי ההתבוננות בספר כל כך מטלטלים באופן שהם מתארים הן את המקום הזר והן את נבכי הנפש בעת ובעונה אחת שהתעורר בי הצורך העז לצייר אותם." כל הדמויות מנהלות מערכות יחסים בהטייה מעט אלכסונית זו מזו מן העולם. הדבר גורם לכך שהקריאה בו היא חריפה ופיוטית כי הרגשתי שאני מוחדרת לעומקו של החלל הנפער בין דמות ומשנתה, כמו סדקים אשר פוצעים את הדמויות, אך מרחיבים את שביל הגישה והדמיון שלנו, הקוראים. 

ארמון הקרח – לא הכרתי את התרגום הקודם, אבל מזמן לא קראתי ספר שבו צורת השפה והתוכן משתברים ומשתקפים זה בתוך זה. הספר כתוב בשפת הגבישים והקרח. שפת הילדים משתקפת בשפת המבוגרים, המחשבות הפנימיות פורצות ומשנות את גורל הדמויות ומשתברות בנוף ובצמרמורות הגוף. אין חוץ, אין פנים, ועל כן אין מציל ואין ניצל. המילים יוצאות את דפי הספר ולוכדות אף אותנו בארמון הקרח. אף על פי כן, מסיימים את הספר בתחושה שאחזנו ביד בדבר מה קודר ויפהפה ונוצר געגוע מיידי לקריאה וחשק עז להתחיל מיד ספר נוסף – רק על מנת להכנס לארמונות נוספים של שפה, בנויים ביד אומן, מצילי נפשות.

ענבר: הצטרפתי ל'סיפור פשוט' בקיץ וזכיתי לקבלת פנים נהדרת, בין היתר בדמות ההמלצות של חברותיי לצוות. אחת מאותן המלצות היא הספר הכי יפה שקראתי השנה - ללכת בשדות הכחולים. הוא מורכב מנובלה ומשלושה סיפורים קצרים, שבמרכזם חיים מינוריים של דמויות מאזוריה הכפריים־מסורתיים של אירלנד. קלייר קיגן כותבת את הקשר בין טבע ואדם בצורה פיוטית, עדינה, כואבת ואינטימית: הטבע אצלה, כפי שכותב עודד וולקשטיין באחרית הדבר, הוא "אגן עצום של מים מלוכלכים". הוא נושא עבר ועתיד שלא יקרה, הזדמנויות מוחמצות, ומנכיח את אלו בהווה בדרישה להשתהות. בסיפור המעניק לספר את שמו, כומר בודד בתוך קהילה דחוסה מתגעגע לאהובה שאיבד. החיים מוזרים עבורו והם הופכים מוזרים באופן הנפלא ביותר – באופן שלשמו ההזרה והספרות קיימות – גם עבור הקורא.ת:
המגרפה היא חפץ מבריק, אהוב ומשומש. איפה אלוהים? הוא שאל, והלילה אלוהים עונה. האוויר מכל עבר מלא ריח חריף של שיחי דומדמניות זעירות הגדלות בר. כבשה מגיחה משינה עמוקה וחוצה את השדה הכחול. ממעל, הכוכבים הגיעו למקומותיהם. אלוהים הוא הטבע. הוא זוכר איך שכב עירום עם בתו של לולור במיטה ליד ניורי. הוא זוכר איך כל פרחי שן הארי החלו לנבול ואיך הוא אמר שתמיד יאהב אותה. הוא זוכר את הדברים האלה, במלואם, ואינו חש כל בושה. כמה מוזר להיות בחיים. בקרוב יגיע חג הפסחא. צריך לעשות דברים, לכתוב דרשה ליום ראשון של הדקלים. הוא עולה דרך השדות בכיוון השביל, חושב על חייו מחר, חיי כומר, מפענח כמיטב יכולתו את שפתם הרומית של העצים. 

מיכל: באיחור לא אופנתי פגשתי השנה את הוצאת אוקיינוס – זוג אחים שמוציאים לאור תרגומים חדשים ונפלאים לקלאסיקות לנוער. שני ספרים שיושבים על התפר בין נוער למבוגרים הם הקומדיה האנושית של ויליאם סרויאן בתרגומו המופתי של יהודה אטלס ו־7 דקות אחרי חצות של פטריק נס. שניהם מזקקים חוויות של אובדן והתפכחות ומפרקים אותן לחומרים בסיסיים ומרגשים. בפשטות מתוחכמת הספרים האלה סחפו אותי לעולמות ששמחתי לגלות שקיימים למרות העצב.  

מירה: בשנה שחלפה הרגשתי שהחולי והכאב סביבנו עוררו את צאתם לאור של לא מעט ספרים העוסקים בריפוי ובחמלה, דרך הלב, הגוף והנפש. אחד מהספרים שריגשו אותי  בהקשר הזה הוא הספר כשאבן נעשית מולדת מאת חאתם עיד ח'ורי - ספר המכיל אוסף סיפורים פנטסטי על אנשים ונשים פשוטים ורגילים שעולמם משתנה ביום בהיר אחד והם הופכים לפליטים ומהגרים, ועל איך הם בוחרים להתמודד עם הטרגדיה האישית ומנסים למצוא נחמה וריפוי בתחושות של שבר ועקירה. הסיפורים מנכיחים בצורה אנושית ועמוקה את הטרגדיה הפלסטינית ואת מאורעות הנכבה המהדהדת את המציאות האישית והמקומית שלנו גם היום. הכתיבה של חאתם עיד ח'ורי מזכירה לי את הסופר ואיש הרוח האהוב סלמאן נאטור ואת כוחו של התרגום בהיכרות ובהזדהות עם סבלם של אחרים. הספר מצטרף למדף הספרים ולמפעל התרגום העשיר והכרחי של הוצאת מכתוב. בסיפור הפותח את האוסף, שעל שמו נקרא הספר, מגיע לביתו של המספר איש צעיר -  אורח, עקור, המציג עצמו כבנו של בעל הבניין לפני 1948. הצעיר מספר את קורות משפחתו מאז שנאלצה לעזוב את הבית, השניים עושים סיבוב בבניין ולהפתעתו של המספר, האורח מבקש את רשותו לקחת אבן אחת קטנה שנפלה ממעקה הגג. "אבן?" הוא שואל, והאורח משיב: "כן, אבן קטנה. אניח אותה על שולחן עבודתי. אמשש אותה, אתבונן בה וארחרח אותה. אחוש באמצעותה מולדת ומלואה."
בספר ממלכת הרוחות הרעבות מאת גאבור מאטה מצאתי נחמה ומחשבות מלאות תקווה על ההתנהגות האנושית, ובפרט על התמכרות, כזו המוכרת לכל אחד ואחת מאיתנו. ד"ר גאבור מאטה הוא סופר, מטפל ומומחה בעל שם עולמי להתמכרויות. סיפורים אישיים של מטופלים המשקפים את המורכבות האנושית הם כלי לריפוי ולגמילה מהתמכרויות, וליכולת לחולל שינוי בהרגלים שנצרבו בגוף ובמחשבה. אני מרגישה כי בימים שבהם כל אחד מאיתנו חסר דבר כלשהו, "ממלכת הרוחות הרעבות" הוא מסמך מרתק למחשבות על אחריות חברתית, התבוננות פנימה והתבוננות משוחררת באחר. 

רוני: הכתיבה של ארנה קזין מלווה אותי כבר כמה שנים. הכתיבה הכנה, החקרנית, המתבוננת פנימה, והפשוטה מהיותה לא מתיימרת ומחוייבת רק לאמת הפנימית. לכן הרגשתי כשיצא הספר איך להיות ושאלות אחרות שהוא נכתב בעצם עבורי. ארנה, בת גילי בדיוק, כיסתה את קשת הדילמות והייסורים שלי, וכנראה גם של רבות אחרות, ונתנה להם קול. עצם המעשה גורם לתחושת רווחה, שהרי תמיד מקל להשתייך, במקרה הזה לקהילת הנשים שחצו או חוצות את גיל 50. "הכנות לאבל" היא אחת המסות היפות בספר. היא פותחת מפרידה משן טוחנת וממשיכה לפרידות מאנשים קרובים. ומה שבין הפרידות הוא ההזדמנויות היומיומיות שניתנות לנו בהם אנחנו נפרדים מדברים קטנים וגדולים כהכנה ותרגול לפרידה הגדולה.  

נגה: מעטים הספרים שאני מתאהבת בהם מהעמוד הראשון, ושההתפעמות מהם לא שוככת כלל תוך כדי הקריאה, וגם לא חודשים אחריה. לשמחתי זכיתי לכך כשקראתי את התרגום המחודש של אילנה המרמן לאומללות שאינה מבקשת דבר מאת פטר הנדקה, זוכה פרס נובל, מיד עם צאתו לאור. כמעט כל עמוד בספר מסומן באוזני חמור, קשקושים והערות שסימנתי בהתלהבות של הקריאה, עד כדי כך שהספר השמין מאוד. הנדקה כתב את סיפור חייה הקצרים של אמו, שהסתיימו בהתאבדות. הדיוקן של האם הוא גם דיוקן של חברה; הוא מורכב ממערכת של קשרים דקיקים, בלתי־נראים, שקושרים את הפרטים בחברה זה לזה דרך איסורים וציפיות, והנדקה מצליח לתאר את כל זה בחדות מזהירה וחסרת רחמים. חוץ מזה ראו אור השנה עוד ספרים מעולים שנהניתי מהם מאוד, כמו הקבוצה מאת מיכל בן־נפתלי, אלו אינדיגו - ספר הביכורים היפהפה של ספיר יונס, שירה ודקדוק - מסות של גרטרוד סטיין בתרגום עמית בן עמי ועוד. 

---------------------------------------------------------------------------------------------------------------

קהילה יקרה, אנחנו רוצות להודות לכם/ן על התמיכה בנו בימים של מגיפה ושינוי שכולנו עוברים/ות, לא היינו יכולות לעשות את זה בלעדיכם/ן.
נבקש לסיים בשיר מתוך ספרה החדש של קרן דוד הרטמן, הכל צמא בך