רחשי תודה

מישקָה, מגיהה לשעבר בעיתון צרפתי, מרגישה כבר זמן מה שהשפה הולכת וחומקת ממנה. "שלבים ראשונים של אפאזיה," כך הוסבר לה, אבל למישקה לא אכפת איך מכונֶה מחול המילים שבראשה. מה שחשוב לה הוא שהחיפושים אחר האנשים שהיא חבה להם את חייה לא ייפסקו עכשיו. כל רצונה הוא לומר להם מילה אחת לפני שיהיה מאוחר מדי. למישקה אין ילדים אבל יש לה את מארי, שאוהבת אותה בכל מאודה והיא אסירת תודה על כל מה שמישקה עשתה והייתה עבורה.  
אל מערכת היחסים העדינה והנוגעת ללב בין שתי הנשים הללו, שנולדו מרחק של דור זו מזו אבל התגוררו שנים באותו בניין בפריז, נכנס ז'רום, קלינאי תקשורת, שמתייצב לצד מישקה - לא רק במאבק שהיא מנהלת במילים הסוררות.   

דֶלפין דה ויגאן (אל מול הלילה), הנמנית עם השורה הראשונה של הסופרות הצרפתיות העכשוויות, כותבת על החותם המלובן שמותירים מכאובי הילדות, על כוחה ויופייה של השפה ועל הנחמה שחברות ואמפתיה יכולות להציע לנו.