עלם

״הוא ניסה לנסוק עוד ועוד מעלה, עד שישב בקצה מגדל כנסייה וראה את הדברים בקלילות, כאילו היו לא כלום. לא היה כאב ולא עונג, רק אַין.״

עֶלֶם מתאר קיץ אחד שלפני המלחמה בחייו של אורוויל פּים בן החמש-עשרה, נער רגיש, מופנם ואומלל עד מאוד שנופש עם אביו ועם אֶחיו במלון כפרי באזור קנט, כאשר עיקר עיסוקו שיטוט והתבודדות באזורי הכפר ובקרבת המלון.

אורוויל, בן דמותו של דנטון ולץ׳, בוחן בעוצמה פרוסטיאנית את חייו את עוצמת גיל ההתבגרות ואת החוויות שעיצבו אותו. דמותו של אורוויל פּים - המציצן שמפיק עונג מהתבוננות דקדקנית באירועי היומיום, בקרובי משפחתו ובאורחי המלון, ומשרטט את מוזרויותיהם באותה נאמנות שבה הוא חושף את קיבעונותיו ומוזרויותיו שלו.

"אני לא מבין איך לחיות, מה לעשות," אומר אורוויל – אשר, כנער שמפיק עליצות וסבל מייסורי גיל הנעורים ומנתח את שנות גיל העשרה בחריפות, הריהו קודמו הברור (והבריטי לעילא) של הולדן קולפילד, גיבור התפסן בשדה השיפון.

דנטון ולץ׳ מעורר בקורא מודעות לקסם שנמצא מול עיניו - החוויות שהוא מתאר הן מהסוג השגרתי: טיול, שעת תה, צבעו של אפרסק בשל, טיפות הגשם על הנהר, ביקור בחנות עתיקות, איור על קופסת עוגיות, רכיבה על אופניים, דמעות בגיל ההתבגרות.

ב־1945, כשיצא לאור, היה עֶלֶם רומן התבגרות שזכה להצלחה אך גם עורר מחלוקת בשל סגנונו הישיר. אין ספק שהוא ירשים גם היום את הקוראים בשפתו הייחודית והעשירה, בתיאוריו החזותיים שובי הלב ובהתרסתו נגד המוסכמות.

דנטון ולץ׳ נולד בשנחאי ב־1915. ב-1924 הוא נשלח לאנגליה ולמד בפנימיית רֶפּטוֹן. בעקבות מות אימו ב־1927 התקשה הנער המבריק אך החריג להתמודד עם אובדן האם ועם תחושת ניכור בבית הספר שבשיאה, כשהיה בן שש עשרה, ברח מהפנימייה – אירוע שיתאר לימים ברומן האוטוביוגרפי הראשון, מסע בתולים. ב־1933 הוא נרשם לבית הספר לאמנות באוניברסיטת גולדסמית׳ והחל ללמוד ציור.

ביוני 1935, בשעה שרכב על אופניו, נפגע באורך קשה מפגיעת מכונית וסבל מפציעות בעמוד השדרה; הוא נותר נכה לשארית ימיו. אחרי שהשתחרר מבית החולים, עבר דנטון ולץ׳ להתגורר באזור כפרי במחוז קנט, ושם החל לצייר ולרשום, והציג ב־1941 את תערוכתו בראשונה בגלריות לסטר.

דנטון ולץ׳ פיתח בהצלחה גוברת והולכת קריירה ספרותית, שראשיתה בפרסום שירה בכתבי עת ספרותיים וניהול יומן. ב־1943 הכיר ולץ׳ את אריק אוליבר, שנעשה עד מהרה לחברו ולשותפו לחיים. באמצע שנות הארבעים, בעוד בריאותו מידרדרת, הצליח ולץ׳ להשלים את עֶלֶם (1945), וגם להמשיך לחבר סיפורים קצרים, שאחדים מהם קובצו בספר אמיץ ואכזר וסיפורים נוספים (1949). הרומן האחרון שכתב, קול מבעד לענן, שראה אור לאחר מותו ב־30 בדצמבר 1948 פורסם ב־1950.