לא קמתי מהלילה שלי

יש שאנו נקראים אל לילו של אדם אחר. הסמיכות הזאת יוצרת עירובים משונים של אור וצל, של רגעי מוות עם רגעי חיוּת פתאומית – כל אלה חוצים פרידה קשה מנשוא אשר הווה והולכת.

אנני ארנו, אחת הסופרות המוערכות ביותר כיום בשדה הספרות הצרפתי, מציבה בפנינו אתגר בלתי פשוט בספרה "לא קמתי מהלילה שלי". רשומות יומן שליוו את מחלת האלצהיימר של אמה, עד ליום מותה, נפרשות בפנינו במעין מהלך של כתיבה-שוכחת. מיכל בן-נפתלי, אשר תרגמה את הספר בקשב נדיר, כותבת כך באחרית הדבר המרתקת שהוסיפה לספר:

"שום דבר לא ממש מכין אותנו להתיילדותו של הזקן, שאינה עוד חן ילדי המקנה לו שובבות וגמישות וחיוניות אלא נסיגה ללא חסד המוחקת בהדרגה את נפח ההתנסות, מחריבה את המוח ומקרבת את שפת הגוף והדיבור של החולה אל האלמנטרי. נסיגה שהיא מטבעה של הדמנציה, היטרפותה של הדעת, אובדן אחיזה בסדר הסימבולי, שבו גם מקופלת עורמת המחלה החומקת מתודעתם של החולים בה וחוברת ליצר החיים שלהם. 'כל הנשים משוגעות היום', כותבת ארנו, בהכירה בכך שהחולה יכולה להמשיך להיות אומללה ושוכחת, מרירה ושוכחת, זועמת ושוכחת, אטומה ושוכחת. ועם זאת, ארנו גם מבחינה שבקשב הצף מתוכו עוקבת אמה אחר המתרחש; כשהיא נראית לכאורה שקועה בעצמה לגמרי, מבקיעים במפתיע רגעי צלילות מצמררים, הבזקי ידיעה כמו כמוסות הארה. 'מה היא זוכרת מחייה? מהם חייה בשבילה? [...] אני תוהה איך היא תופסת עכשיו את העולם? [...] תחת מסכת פניה הלא-אנושית, בקולה, במחוותיה, בצחוקה, זו הייתה אמי יותר מאי-פעם'".