הנאום האחרון של משה

רגע לפני מותו נושא משה רבנו את נאום חייו. הנאום הזה טומן בחובו הגות נועזת, המציעה פרשנות מהפכנית ביחסה לאנושיות, לדת ולכוח.

כמו שני הספרים הקודמים של הד"ר מיכה גודמן - "סודותיו של מורה הנבוכים" ו"חלומו של הכוזרי" - גם "הנאום האחרון של משה" הוא ספר על ספר. גודמן מציע בו קריאה מקורית ומרתקת של דרמה
רעיונית-אנושית גדולה, אלא שהפעם המסע-בזמן לוקח אותנו לימים רחוקים יותר ולפילוסופיה של ספר הספרים, בחתירה אל היסודות העמוקים והחידתיים של ההגות היהודית.

מתוך ספר דברים מחלץ גודמן את הקול המושתק של תורת משה ומוצא בו מורה דרך רלוונטי לעם שנכנס לארץ בימים ההם, ולא פחות — לעם שיושב בארץ בזמן הזה.

הדמיון בין הסיפור הציוני לבין הסיפור המקראי, מפעים. המהפך הציוני מהדהד את המהפך המקראי. ספר דברים עומד בדיוק בנקודת המהפך, אחרי היציאה ממצרים וטרם הכניסה לארץ. לכן טבעי הדבר שבמוקד נאומו של משה נשמעת הדאגה שהכוח ישחית את עם ישראל. אך המסקנה של נאומו איננה המלצה להתנזרות מהכוח. כמו אינטלקטואלים הומניסטים שביקרו את הציונות, גם משה יודע שהכוח מסוכן, אך בניגוד לעמדתם - הוא מוכן להסתכן.