המהפכה שלא הייתה

 ליל החמישה בדצמבר היה קר וגשום, וכשהגענו לדירה שלי, הרחוב היה ריק מאדם. לכן, במחשבה ראשונה, קצת התפלאתי מי יכול לדפוק בשעה מאוחרת כזאת על הדלת. לרגע עוד האמנתי שזאת טעות, או שמי מחבריי או מחברותיי בא אליי. אולם במחשבה שנייה התחוור לי כי אשר יגורתי בא, והשב"כ עלה על עקבותיי. "זה הסוף," אמרתי לעצמי בשקט, כדי שלאה לא תשמע. אני זוכר שהמחשבה הראשונה שעלתה בראשי, לאחר שאנשי השב"כ והמשטרה נכנסו לדירתי, הייתה על פרסום שמי ברבים, הפרסום הזה, כך אמרתי לעצמי, יחשוף אותי ויהיה הסוף של חיי כפי שהיו עד היום. זו הייתה ראשיתה של הפרשה, שהתפרסמה בתקשורת כ"רשת היהודית-ערבית". המעצר שלי ושל חבריי עורר מיד סערה ציבורית חסרת תקדים, שהדיה מורגשים עד היום בציבור הישראלי. בדיעבד, כחוכמה שלאחר מעשה, אפשר לראות עד כמה היה זה מוטעה מצדי לחשוב שאקום בוקר בהיר אחד, אשאיר הכול מאחורי, אסע לביירות ולדמשק ואשנה את העולם. בהיפוך של האמירה הידועה אפשר לומר הדרך לגאולה רצופה בטעויות. ואף על פי כן אני עדיין מאמין באפשרותו ובחובתו של האדם לשנות את העולם.

אודי אדיב נולד וגדל בקיבוץ גן שמואל. המראות הקשים שחווה כחייל בכיבוש ירושלים עוררו את התנגדותו למלחמה, ולאחר זמן קצר עזב את הקיבוץ והצטרף לארגון "מצפן". בהמשך הקים עם כמה מחבריו ארגון מחתרתי, ויצר קשר עם איש פת"ח. בסוף 1972 נעצרו חברי הארגון, ואודי נשפט שבע־עשרה שנות מאסר בפועל. לאחר שחרורו מהכלא ב־ 1985 המשיך את לימודיו באוניברסיטת תל אביב ובקולג' בירבק בלונדון. ב־1998 החל ללמד באוניברסיטה הפתוחה, ומאז הוא פעיל במסגרות פוליטיות של השמאל וכותב בכתבי עת ובאתרים אקדמיים על היבטים שונים של הסכסוך.