הדרך לוונציה

"להבין באמנות עלק", אמר. "מי מבין באמנות, אלינור? אין מה להבין, יש רק לראות. לפתוח עיניים נקיות ולהסתכל."

אלינור נתקפה בצחוק. "יחסית למי שחי בגליל, אתה די מתמצא בעולם האמנות. אתה בטוח שאתה לא מתגנב כל חמישי בערב העירה, לפתיחות?"

"פתיחות", הוא החרה אחריה והחווה בראשו לכיוון הגלריה. בכניסה לגלריה שולחן מכוסה מפת נייר לבנה מוכתמת בכתמי יין אדומים, וכוסות פלסטיק ריקות מגובבות עליה באי–סדר. היין והבוטנים אזלו מזמן, אנשים עומדים בחוץ ומדברים. בתוך הגלריה – מיצב הווידאו של מיכאל. איש לא מסתכל.

הדרך לוונציה הוא ספר פרוזה ראשון לרותי דירקטור, אוצרת ומבקרת אמנות מרכזית בעולם האמנות הישראלי, עד לא מזמן אוצרת אמנות עכשווית במוזיאון תל אביב לאמנות.

זהו רומן רחב יריעה, הבנוי משמונה פרקים המסופרים כל אחד מבעד עיניה של גיבורה אחרת: אספנית, אוצרת, חובבת אמנות, גלריסטית, אסיסטנטית של אמן, בת זוג של אמן, מבקרת אמנות ושתי אמניות היוצרות כצמד. סיפורי הגיבורות מציגים דורות שונים ומיקומים שונים בתוך המרחב האמנותי, ופורסים את הזירה שבה מתנהלת האמנות הישראלית, לאורך מאה שנים, החל מ-1919. בהדרגה הסיפורים מתחברים, קרעי עלילה משלימים זה את זה, דמויות מרכזיות בפרק אחד שבות ומופיעות כגיבורי משנה בפרק אחר, ועולם האמנות הולך ונחשף, על סמליו, אליליו, כיסופיו וטקסיו.

עלילת הספר מתרחשת בין ירושלים, חיפה ותל אביב, בעוד ונציה חוזרת ומבליחה, הן כעיר עצמה והן כמשל: הביאנלה לאמנות בוונציה כסמל למשאת נפש מקצועית, העיר כסמל ליופי שהעין הישראלית רק יכולה לכמוה אליו, ושקיעתה של העיר כסמל למופרכות הן של ההצלחה והן של הכמיהה. הדרכים כולן מובילות לוונציה, אבל מי שמגיע לוונציה מגיע בדרך-לא-דרך, מערער על המסלול המקובל של הצלחה והעדפות טעם שגורות. בדרך מושחזת ומקורית, ובד ובבד בהומור ובחמלה מציגה רותי דירקטור את עולם האמנות ואת השאיפה הנואשת של שחקניו להכרה, להצלחה ולאהבה.

או, כמו שאומר אחד מגיבורי הספר:

"כולנו כאן בשביל הכסף. כסף לא במובן המצומצם של המילה, של דולרים ושקלים, אלא כמשל, כסף כמטפורה. מטפורה לכל הדברים שבגללם אנחנו כאן: הכרה, הצלחה, תהילה, התקבלות, ליטוף של האגו. גם אנחנו כאן בשביל הכסף: את, מרגלית, אולי אפילו אני, למרות שאני כבר לא במשחק".