הדמדומים קרבים

שִׁירַי, מְדֻקְלָמִים, מְזַיְּפִים אֶת צְלִילֵי מִקְלֶדֶת לִבִּי. לוּ הָיוּ אֵלֶּה לְפָחוֹת יְלָדִים שֶׁבְּגַשְּׁשָׁם קִרְקְשׁוּ עַל חֲרוּזַי. אֲנִי, שֶׁנִּשְׁאַרְתִּי כִּתָּה (בְּבַקָּשָׁה אַל תְּסַפְּרוּ אֶת זֶה לְאַף אֶחָד), עוֹדֶנִּי יוֹשֶׁבֶת הַיוֹם עַל הסַּפְסָל הֲכִי נָמוּךְ, כְּמוֹ אָז... אֲבָל בְּלֵב מְאֻחָר, שָּקוּע: בַּת 1,000 וּ-2 שָׁנָה, הָאַגָּדוֹת כְּבָר קְטַנּוֹת מִמִּדָּתִי. אֲנִי מְשׁוֹטֶטֶת אָנֶה וָאָנָה! רֹאשִׁי מְתְעוֹפֵף לוֹ כְּמוֹ צִפּוֹר. אִמִּי הַיְקָרָה. שֶׁאִישׁ לֹא יִגְזֹל מִמֶּנִּי אֶת חֵרוֹתִי, - אִם אָמוּת אֵי שָֹם בְּשׁוֹלֵי הַדֶּרֶךְ, תָּבוֹאִי אַתְּ, אִמִּי הַיְקָרָה וְתִשְּׂאִי אוֹתִי מַעְלָה, אֶל שְׁמֵי הַתְּכֵלֶת. אֲנִי יוֹדַעַת: רִחוּפִי, בּוֹדֵדָה, וְקוֹלוֹת הַתִּקְתּוֹק שֶׁל לִבִּי וְשֶׁל לִבּוֹ שֶׁל בְּנִי הַיָּקּר נָגְעוּ לְלִבֵּךְ.