גזר דין גוף

"הדבר היחיד שגורם לי להרגיש שאני ראוי לתואר אדם הוא מילים שאני קורא או מוחק". כך נפתח גזר דין גוף של אופיר נוריאל – המוביל אותנו להיכלו של עולם פנימי סוער, חושני ומוקצף, שרק מעטים העזו לתארו במילים. הִיא נִסְּתָה לֶאֱהֹב אוֹתִי אֲבָל לֹא הִצְלַחְתִּי. מַשֶּׁהוּ בָּרֵיחַ שֶׁלָּהּ לֹא הָיָה טָעִים אֲבָל הָיִיתִי רָעֵב מֵת לֶאֱכֹל אוֹתָהּ, אָז הִמְשַׁכְתִּי לִשְׁכַּב שָׁם בְּלִי לְהַקְשִׁיב לַסִּימָנִים שֶׁל הַגּוּף שֶׁאוֹתֵת וְצָעַק אֶת זֶה עַד שֶׁנִּשְׁבַּר לוֹ וְיָצָא מִתּוֹכִי לַמְרוֹת שֶׁנִּסִּיתִי לִהְיוֹת בּוֹ כְּמוֹ שֶׁלָּמַדְתִּי בְּסוּג אַחֵר שֶׁל הַקְשָׁבָה שֶׁשָּׁכַחְתִּי כְּשֶׁהִיא מְנַסָּה לִמְשֹׁךְ אוֹתִי בְּכֹחַ לַמִּטָּה וַאֲנִי סְתָם חֲתִיכַת בָּשָׂר מֻטֶּלֶת. העברית של נוריאל אינה עברית "יפה" או "נכונה" – אלא טבעית, כזאת שנושמת את המציאות בלי התנשאות או מציאת חן; הוא אינו מהסס להודות שהוא "סתם" חתיכת בשר בלתי רצויה לאהבה, שהרי הוא עצמו הכשיל את המגע בגלל ש"משהו בריח שלה לא היה טעים". בו בזמן העברית של נוריאל היא גם לשון של תשוקה, שנוצרים מתוכה מתחים בלתי אפשריים המלווים את עולמו של המחבר: בין בשר לנשמה, בין אלוהים לבין להיות אני, בין מפגש חד־פעמי עם זונה לבין כמיהה לאהבת נצח, בין דיבור לשתיקה – ואם נדמה שהמתחים הפרדוקסליים הללו יסתרו זה את זה, או ישתלבו זה בזה, נוריאל מראה לנו כיצד אפשר ליצור מהם אמנות במעין "הבזק" רגשי המטעין את השירים באנרגיה של וידוי סוחף. לִפְעָמִים אֲנִי לוֹחֵשׁ אֶת זֶה לְעַצְמִי בַּמִּטָּה בַּלַּיְלָה, כְּשֶׁאַף אֶחָד לֹא שׁוֹמֵעַ חוּץ מִמֶּנִּי. לְהַאֲמִין זֶה בְּיָד אַחַת לְהַחְזִיק חָזָק אֶת אֱלֹהִים שֶׁלֹּא יִפֹּל וּבַיָּד הַשְּׁנִיָּה לִתְפֹּס בְּכֹחַ אֶת הַחֹפֶשׁ. גם אם יש להחזיק את אלוהים ביד אחת שלא יפול, וביד השנייה את החופש כדי לשמור את שיווי המשקל של העולם, את המשׂוּכה הקשה של ספר ראשון נוריאל כבר צלח: גזר דין גוף הוא מספרי השירה המטלטלים והמרגשים שידענו בשנים האחרונות. אופיר נוריאל נולד ב־1979 בחדרה. כיום מתגורר ברעננה, עובד ולומד בתל־אביב. הוא חניך המסגרת לבוגרים לקויי למידה והסתגלות ב"ניצן אונים" כפר־סבא, ומתרגל עבודה פנימית בשיטת גורדייף. נוריאל למד במכללה לתרבות עברית "עלמא" ובבית הספר לשירה הליקון.