בגוף אני מבינה

"איך היא עומדת בזה, הוא חושב. עוד פעם ועוד פעם הטקסים המדוקדקים שהיא חייבת לערוך, וההתרוצצות העצבנית בחדרים לפני שהיא יוצאת, דלתות של ארונות נטרקות, מגירות נפתחות ונסגרות, משהו צר ואטום נאחז בפנים היפות שלה ברגעים האלה, חס-וחלילה שתשכח איזה פרט, מסרק או ספר או בקבוק שמפו, ולא, הכל יקרוס. הוא מתיישב אל שולחן-העבודה הריק שלו ואוחז את ראשו בידיו, בעוד היא זורקת שלום חטוף מהדלת, ולבו שוקע, אפילו לא באה להיפרד, היום יהיה שם משהו מיוחד, וכבר היא יוצאת אל הרחוב במהירות, בעיניים מושפלות, שלא תפגוש במבט ותיקלע לשיחה מיותרת. איך היא לא מוותרת, מאיפה יש לה כוח לעבור את זה כל יום מחדש. אחר-כך, כאילו התרשל על משמרתו, הוא עוצם את עיניו וממהר ללוות אותה כשהיא נכנסת למכונית שלה, פולו קטנה וירוקה מאוד. הוא קנה לה אותה בהפתעה. היא התחלחלה מהצבע וזעמה על הבזבוז. אבל הוא רצה שתהיה לה מכונית משלה, שתוכלי לנסוע חופשי, אמר, שלא נריב כל הזמן על האוטו. ורצה שתהיה לה מכונית ירוקה מאוד. בדמיונו היתה המכונית כמו רכיב אלקטרוני זוהר שמוחדר למערכת הדם כדי שמצלמה תוכל לעקוב אחריו. לאט הוא מניח את ראשו על מסעד הכיסא, והיא נוהגת. פניה מתוחות וקרובות מדי לשמשה הקדמית. ייקח לה בערך שמונה או תשע דקות להגיע. וצריך להוסיף לזה עיכובים לא צפויים (פקק תנועה, קלקול ברמזורים, האיש שמחכה לה שם בדירה לא מוצא את המפתחות ומאחר לפתוח לה את הדלת), וכבר אבדו עוד ארבע-חמש דקות יקרות. אלישבע, הוא אומר בקול, לאט, הוגה כל הברה. ועוד פעם אומר, בשביל האיש ההוא..."