אצל המשוגעים

למדמואזל בֶּרְזֶ'ה מלאו שבעים שנים. היא אינה מגלה יותר שום סימן להפרעות. הרופא מצווה לשחררה. ואולם החולה עושה צעד פזיז ואומרת: "אצא בעוד ימים מספר. כתבתי לאימא שלי שתבוא לקחת אותי. אני מחכה לה." בגיל שבעים לא ממתינים יותר לאימא. אם כן, מדמואזל בֶּרְזֶ'ה לא נרפאה. מחזירים להסתכלות סבתא זו המתנהגת כמו ילדה קטנה. ואולם, הגב' בֶּרְזֶ'ה, האֵם, מגיעה למוסד. — "זו לא טעות," מפטיר הרופא, "האם חיה וקיימת. אם כן, הבת החלימה." הוֹ פסיכיאטריה! [מתוך הספר]
מדמואזל בֶּרְזֶ'ה היא רק אחת מן הדמויות הרבות שפגש אלבר לונדר במסעו ההזוי והמוטרף במוסדות לחולי נפש ברחבי צרפת. הסיפור הקטן שלה — אחד מני עשרות — אופייני למה שהעיתונאי החוקר הזה, כתב השטח הבלתי נלאה, המשורר, יש לומר, גילה תוך שהוא מתחזה לחולה נפש בעצמו. הספר הזה הוא מסמך אנושי מן המדרגה הראשונה, מסופר על ידי מי שעיניו ראו ואוזניו שמעו את מה שהיה לאנשים האלה שהחברה דחתה והרחיקה מתוכה לומר לנו.

"אצל המשוגעים" הוא ספר החושף לאור השמש את מה שהמחבר מגדיר כתעלומה המואפלת בבניינים במעבֵה הלילה, ששמה שיגעון, ודורש לדין וחשבון יסודי ועמוק בשאלה: מה עשיתם למען המשוגעים? ומה עשינו אנו למענם, והאם הטיפול שאנו מעניקים היום במאה העשרים ואחת לאוכלוסייה זו יעיל ואנושי יותר? על כך ישיב כל אחד לפי הבנתו וראות עיניו.