אבות ובנים

יש הסכמה כללית ש"אבות ובנים" (1861) הוא הגדול והמורכב ברומאנים של איוואן טורגנייב. מבין ענקי הפרוזה שפעלו ברוסיה במאה ה-19 טורגנייב הוא היותר "מערבי"; ואכן, טורגנייב, שכונה "הרוסי הלא-רוסי", הוא ראשון הסופרים הרוסיים שזכו להכרה ולתהילה בינלאומיים, והיה נערצם של פלובר, ז'ורז' סאנד והאחים גונקור. לא נמצא אצלו להט קנאי והיסחפות אחר מצבים קיצוניים, כאלה המאפיינים יוצרים כמו גוגול, דוסטוייבסקי וטולסטוי. להיפך, כתיבתו מתייחדת בצלילות "קלאסית" ובאובייקטיביות. יותר מן התודעה הנסתרת והמפותלת מעניינים אותו ההתנהגות של גיבוריו וחייהם המודעים.
   
באזארוב, גיבור "אבות ובנים", הוא אחת הדמויות הבלתי-נשכחות בספרות הרוסית. זהו ה"ניהיליסט" הספרותי הראשון, והדמות הספרותית הקדימה וגיבשה עולם רוחני שלם שבא בעקבותיה. ההתנגשות בין הדורות בספר הצליחה לעורר את חמתם של אבות ובנים כאחד, אבל לא רק היא שמסבירה את סוד כוחו של הספר – שכן, ב'אבות ובנים' מצויות כמה וכמה מן הסצנות המטלטלות ביותר בספרות העולמית.

טורגנייב, בעל העמדה המפוכחת, השקולה וה"מרוחקת", נותן פתחון-פה מלא לכל צד; אותנטיות אנושית וזיוף עשויים להתגלות משני עבריו של המיתרס. ולפיכך – הוויכוחים בשאלה איך צריך לפרש את דמותו של באזארוב (מהפכן עז-נפש או מטריאליסט מגוחך וצר-אופק) נמשכו לאורך עשורים שלמים. אמנות העיצוב הדקה של טורגנייב נמנעת בקפדנות מכל שיפוט חד-צדדי, ומאפשרת דיאלוגיוּת אמיתית.