תחנה אחת עשרה

קירסטן ריינולד לא תשכח לעולם את הלילה הגורלי שבו הגיעה ילדותה לקצה. זה קרה באמצע הצגת ״המלך ליר״ על בימת תיאטרון אלגין שבטורונטו, שבה שיחקה בתפקיד הילדה קורדליה, כשלנגד עיניה מת מהתקף לב הכוכב ההוליוודי הנערץ ארתור ליאנדר.

אחר כך התברר שמוקדם יותר באותו יום החל להתפשט במהירות מבהילה נגיף שפעת גיאורגיה הקטלני. בשבועות הבאים הכחידה המגיפה את כל האנושות כמעט, זה היה סוף העולם המוכר והתגשמות כל החרדות הקולקטיביות של המין האנושי: לא עוד חשמל, טלפונים, טלוויזיה, אינטרנט. לא עוד טיסות, רכבות, מכוניות. לא עוד גבולות, מדינות, חוקים, משטרות.

כעבור עשרים שנה, הסימפוניה הנודדת של קירסטן, חבורת מוזיקאים ואנשי תיאטרון שניצלו מהמגיפה, נודדת בין ריכוזי השורדים המאכלסים בדלילות את נופי ההפקר של ארץ האגמים המשתרעת בין טורונטו ושיקגו, ונאבקת לשרוד ולהביא יופי ועידון לחיי השורדים בנגינת יצירותיו של בטהובן ובהעלאת מחזותיו של שייקספיר. 

אך לעולם אין לנדוד בלי יעד, והיעד הנוכחי של החבורה הוא מוזיאון הציוויליזציה, שלפי השמועות הוקם באחד מנמלי התעופה הנטושים, בטרקלין הנוסעים המתמידים של דלתא איירליינס. 

שמה של הסימפוניה הנודדת מתנוסס על כל אחד משלושת הקרוואנים, משני צדיו, אבל על הקרוואן שבראש חקוקה שורה נוספת, הלקוחה מסדרת הטלוויזיה "מסע בין כוכבים", שאותה קיעקעה קירסטין על זרועה בגיל חמש–עשרה: כי הישרדות לא תספיק.