פיידרוס

פיידרוס הוא אולי הדבר הקרוב ביותר לאידיאה של דיאלוג אפלטוני, חיקוי נפלא לְמה שלא יכול להתקיים אלא בעולם המושלם של האידיאות.

שני דוברים - סוקרטס, אוהב זקן וחכם, ופיידרוס, אהוב צעיר ומשתוקק לדעת; תפאורה של גן עדן - יום קיץ, נחל, דולב, ציקדות. בלי אנשים אחרים, בלי מקום בזמן ובמרחב, בלי היסטוריה וענייני דיומא. והשיחה זורמת: על אהבה, כמובן, אבל גם על הנפש, על גלגול נשמות, על תשוקה והשראה ושיגעון, על רטוריקה של דיבור ושל כתיבה. ובכל ניכרים זריזות ההמצאה של דרמטורג,  כישרון הדימוי של משורר, הבנת הזולת של פסיכולוג, וכושר הניתוח של פילוסוף.