פומו: ארכיטקטורה של הפרטה

פּוֹמוֹ – ארכיטקטורה של הפרטה, הוא הספר השני הרואה אור בסדרת מסמך. קדם לו הספר אפוֹריה – ארכיטקטורה של עצמאות, שכתבו ירמי הופמן והדס נבו־גולברשט (2017). שני הספרים מציגים את העיר תל אביב כשדה ניסויים אדריכלי ומציעים התבוננות מרעננת על המודלים האדריכליים שהתפתחו והתבססו בה החל מאמצע המאה העשרים.

'פּוֹמוֹ', הקיצור המקובל של המושג 'פוסט־מודרניזם', ידוע לשמצה בהקשר האדריכלי ככינויו של סגנון הנחשב מסחרי, צבעוני מדי ולעיתים אף מכוער. הדעה הרווחת היא כי אדריכלות הפומו, שהתפתחה בעולם המערבי בשנות השבעים של המאה העשרים והגיעה לארץ בשנות השמונים, לא הצליחה להטביע את חותמה במרחב הבנוי ועקבותיה אינם ניכרים עוד באדריכלות המקומית בת ימינו. הספר שלפניכם עוסק באדריכלות הפומו בשנות השמונים והתשעים בתל אביב–יפו, וממקם אותה בהקשרה התרבותי ועל רקע סדר היום החדש שהתגבש בחברה הישראלית בתקופה זו. לפיכך הספר בוחן את האדריכלות הזאת לא רק כסגנון שהושפע מצורות ומדימויים עדכניים שיובאו מהמערב, אלא בעיקר כעדות לתקופה של שינוי תרבותי רדיקלי, ובזאת הוא חושף את הזרמים והכוחות החברתיים והכלכליים שפעלו בה. הספר מבקש להאיר את אדריכלות הפומו המקומית באור אחר, ומציע נקודת מבט חדשה ורעננה על המבנים והסביבות הבנויות שנוצרו פה בתקופה זו.