מקום בדף העולם

“אֲנִי מַתְחִילָה לְהָבִין שֶׁאֵין לַכְּאֵב תַּכְלִית, וְצַעַר כֵּן מַשְׁאִיר סִימָנִים”.  כותבת המשוררת בשיר־מכתב אל המשורר פיליפ לרקין. בקול מהוסס אך בבִטחה היא כותבת על בני משפחה שמותם הולך ומתגבה על חייה, על אישה שחורה שאין לה יד להצביע על אשמים שהתעמרו בה, על זקן ויטנאמי שנסחף בסערה, על משפחה פלסטינית שהופגזה. באומץ וללא חשש דבורה אמיר מתארת את אותה בהלה גדולה מן האַין, מן הסוף.