מסה על המתנה

עשרות שנים לאחר הופעתו הראשונה בדפוס, החיבור "מסה על המתנה" (1923-1924) של מרסל מוס (1872-1950) – אחד מחוקרי החברה החשובים ביותר במאה ה-20 וממבשרי הסטרוקטורליזם הצרפתי – מצית התחדשות מרשימה של עניין החוצה את מדעי החברה והרוח. מסה קלאסית זו לא רק ממשיכה להזין את ההגות הרב-תחומית בנושא הנתינה, אלא גם מועלית מחדש כמקור השראה חיוני לטווח רחב ביותר של מגמות תיאורטיות כלליות יותר ולעתים אף מנוגדות – מבטאיי עד לוי-שטראוס, בורדייה, ובודריאר – כמו גם גוונים מסוימים של תורת החליפין, אינטראקציוניזם סימבולי, אנטי-אוטיליטריזם ואנתרופולוגיה כלכלית ניאו-מרקסיסטית. 

ב"מסה על המתנה" טוען מוס שהמתנה מניחה חובה משולשת: לתת, לקבל ולגמול לנותן. המתנה היא אחד היסודות שעליהם מושתתים החיים החברתיים, היא לעולם איננה חליפי טובין פשוטים. היא כרוכה בכבוד ובשימוש מיוחד בזמן, היא מנגנון שיש לו נגיעה לכל היבטי החיים, מנגנון המבטיח תנועה מחזורית של נשים וטובין. באופן הזה ניתן לזהות חילופי מתנות בנישואין, בחגיגות, בטקסים פולחניים, בריקודים, במשתאות, בירידים וכו'. במקום צבירה של הון כשלעצמו, כזו המאפיינת את החברות הקפיטליסטיות, חברות המתנה מתאפיינות בהוצאה – בנתינה – וברכישה של יוקרה. מהות הפוטלאץ' הצפון אמריקאי, לדוגמה, היא המחויבות לתת. יוקרה וכבוד משיג מי שיכול להוציא במידה הרבָּה ביותר האפשרית, מה שמטיל על המקבל את החובה להשתוות בנדיבותו לנדיבות הנותן. זה המצב כל עוד הפוטלאץ' אינו הופך להילולה של בזבוז והרס מוחלט. 

מוס מציין במסה שהמתנה נפוצה עדיין בחברה המודרנית, גם אם בצורה מצומצמת בהרבה. אירועים דתיים מיוחדים, חתונות וימי הולדת יכולים עדיין להוליד הענקת מתנות בכמות ניכרת, לצד התחושה שחייבים לגמול לנותנים כפל כפליים, ש"עלינו לתת חזרה יותר ממה שקיבלנו אנו". אם המקבל איננו מסוגל לגמול, הוא עשוי להיקלע לעמדה נחותה ביחס לנותן. השאלה אם כך צריכים להבין את משמעות הצדקה והסעד החברתי בימינו אנו נותרת פתוחה. וזאת גם לאור קריאתו של מוס, ובנימה אוטופית מה, להחזיר לנו את המתנה, על כל סתירותיה ומורכבותה, אך גם אולי לחפש לה צורות חדשות בהקשר החברות והמשטרים הפוליטיים של זמננו.