כמה אנשים תהיה

בספר שיריו השלישי, מתבלט כשרונו המיוחד של עמוס נוי לחבר בין קצוות ולשלב בין ניגודים – בין לב חשוף לשכל חד וחותך; בין תחושה זוהרת של פלא או נס לפיכחון אכזרי; בין כתיבה אישית ומופנמת עד כאב לכתיבה אוניברסלית שתוקפה מהדהד בעולם כולו; בין רצינות להומור נטול רסן; ובין רגשות קשים, מתפרצים ואפילו פראיים, לתבניות לשוניות ומוזיקליות מעוצבות וענוגות להפליא. נוי יודע לנוע באותו שיר מצער לכעס; ומכעס לחמלה; ומחמלה לשמחה; ומשמחה לייאוש; ומייאוש לתקווה.

 הוא כותב בלדות קצביות שמזכירות ביופיין את שירת המופת של העבר לצד שירים פוליטיים נוקבים ומעמיקים, ושירי נונסנס פרועים לצד יצירות סוריאליסטיות מהפנטות. והוא יודע להיאחז במסורות כמעט אבודות – של השירה היידית, למשל, אך גם של השירה הערבית או התפילה העברית – כדי להעניק להן הווה חי ובועט. 

- אלי הירש