כל יום דבר נופל

ספרו הראשון של אלון בר מנסר גזע גוף והטבעות נגלות, קרובות, אחוזות זו בזו, אחוזות בזמן. יש בספר שירי ילדוּת בצל נשים “מיתולוגיות”, אך שירת המשפחה כוללת שירי התבגרות הומוסקסואליים רגישים וכאובים (“בְּנִי, יוֹנָתָן / אַל תֵּרֵד / עִם דָּוִד / לַגִּנּוֹת.”). את כל אלה מאפיינת ראייה דייקנית: מאכליה של הסבתא מקופלים “בְּגַרְגֵּר אֹרֶז / אֶחָד. אֶחָד”, ותל אביב מוצגת דרך שכונה צדדית, שאף היא מוצגת דרך רגע צדדי: “אֲנִי רַק שׁוֹמֵעַ / אֵת כִּדְרוּר הַכַּדּוּר. / הַיֶּלֶד לֹא בָּא”. מיהו הילד הזה? ומהו הכדור, שיש לו רק קול? חורבן בית וַאֲנִי צִפִּיתִי שֶׁלָּנֶצַח הֵם יִהְיוּ אֵלֶּה שֶׁיַּאַסְפוּ אֶת הַשְּׁבָרִים. הוֹרִים תָּמִיד נִמְדָּדִים בִּשְׁעַת חֻרְבָּן. כותרת המכריזה על לא פחות מ”חורבן הבית”, הופכת מיד לדרמה פרטית, ו”נֶצַח” משפחתי ממיר את נצח ישראל. ואז, בשוּרת הרווח יש מעבר בין הצער לבין ההבנה. אפשר לחוש את הטמפרטורה יורדת בשורה הריקה הזאת. ההבנה אינה מבטלת הרגש: היא מעמידה כנגדו את השתיקה ואת הכתיבה.