ילדים

בחורות סמוקות לחיים עלצו אל הלילה בפנים לוהבות, בחורים בודדים, שמוטי כתפיים, לטשו בהן מבטים רוחשים, וזוגות מבושמים תעו ברחובות הסמוכים, מצחקקים, שעונים זה על זה כנוטים ליפול. כשהרימו את מבטם אלי היו עיני חלק מהם ננעצות בי כמתוך סקרנות; עם תיק הגב הגדול ורגלי הנגררות בכבדות לאורך השדרה בוודאי נראיתי להם כמו איזו בת טיפש עשרה שברחה מהבית, אבל כל מי שהביט קצת יותר מקרוב, קצת יותר בתשומת לב, יכול היה להבחין שימי נעורי כבר חלפו עברו מזמן, וכל מי שהכיר אותי יכול היה לדעת שגם בית לא ממש היה לי ואפילו לא מיטה לחזור אליה, רק שתי מיטות שבהן איש לא רצה שאשאר ושבתוך אחת מהן ישן עכשיו, המום ונעלב, בחור אחד, שגם הוא בעצם כבר לא כל כך צעיר. 

בספרה ילדים מתארת תמר מרין באופן ישר וחכם את חייהם של זוג תל אביבי צעיר, אדוה ואדם. בשפה עשירה ועין בוחנת נוגעת מרין בשאלות של עבודה ואהבה, עצמאות ותלות, קשרי משפחה, אורבניות ובלבול.