גיבור דורנו

מיכאיל יוּרְייֶביץ' לֶרמוֹנטוֹב, שנהרג בדו-קרב בהיותו בן 27 בלבד, הוא מענקי השירה הרוסית במאה ה-19. בשנותיו האחרונות פנה לכתיבת פרוזה, ובמרכז הרומן היחיד שכתב, "גיבור דורנו", העמיד מעין דיוקן עצמי: פֶּצ'וֹרין הוא "גבר פטאלי" אפוף חידה, ציני, אדיש, שׂבע תענוגות, המפיג את שיעמומו באהבהבים ובהרפתקאות. אך למרות האגוצנטריות של פֶּצ'וֹרין (המוצגת מתוך חדירה דקה לנבכי עולמו הפנימי המפותל,(  בוחר הסופר לצייר מבעד לעיניו של זה דווקא, ובמבט אירוני, תמונה רבגונית של החברה, וזאת בלי לוותר פה ושם על התבוננות אירונית לא פחות גם בדמותו של הגיבור עצמו. 

הפרוזה של לרמונטוב, למרות עיסוקה בחומרים "רומנטיים" מסורתיים – נופים אקזוטיים, גיבור "שטני" נוסח ביירון, אהבות טרגיות – בסגנונה היא דווקא "קלאסית" לעילא: לשונו של המספר צלולה, "מתורבתת", בניגוד ל"פראות" האפלה של הרומנטיקה. ואולם מרכזיותו של "גיבור דורנו" בספרות הרוסית היא בעיקר בכך שמתוך המיזוג הזה של הקלאסי והרומנטי נולד הריאליזם דווקא: "גיבור דורנו" הוא מאבני הפינה של הפרוזה הריאליסטית הגדולה, הן משום שיש בו עיסוק חריף ואינטנסיבי בחברה בת הזמן, והן משום שגיבורו נהיה אב-טיפוס לשורה שלמה של דמויות ברומן הריאליסטי הרוסי, אלה הנמנות עם טיפוס "האדם המיותר", שסופרים רבים כל כך העמידוהו לימים, בוואריאציות שונות, במרכז יצירתם: מדובר בדמות של אדם מחונן, יוצא דופן, בעל כוחות נפש גדולים ושאיפות נשגבות, ההולך לאיבוד בתוך החברה הצארית המאובנת, שאינה מאפשרת לו להגשים את הפוטנציאל הטמון בו.