הליקון 106: פרידה מיהודית הנדל

הלכתי בלילה הביתה מהמועדון שנשרף, ומישהו צעק "הצילו". היה לילה שקט. הרחוב היה מאוד שקט. וה"הצילו" נשמע עמום, כמעט ללא צעקה. והבטתי ימינה. הבטתי שמאלה. אבל השקט נמשך. החלונות כבר היו כמעט חשוכים. לא היתה בהם תנועה ולא נראו צלליות, ועמדתי מתחת לפנס, מביטה. אבל הצעקה לא חזרה, ואמרתי לעצמי: אבל בכל זאת, בכל זאת הייתה צעקה. אחר כך אמרתי לעצמי: בוודאי, יש צעקה בעולם, ושאלתי את עצמי, מאיפה, מאיפה באה הצעקה. (יהודית הנדל, "המקום הריק")

כשליש מהגיליון החדש של הליקון מוקדש לפרֵדה מהסופרת יהודית הנדל, שהלכה לעולמה במאי האחרון. הטקסט של יהודית הנדל, בשיאיו הרבים, הוא מקרה ביניים שבין השירה והפרוזה. לא רק מצד המוזיקליות האינטנסיביות שלו, אלא גם מצד דחיסותו הנושאית, מצד חדות המבט, ומצד ההבעה של הסודי, המוזר, התהומי או המופלא. בפתח החוברת הקדשות שכתבו משוררים (ישורון, אלתרמן, בת מרים, הורביץ) להנדל, וכן מונולוג אוטוביוגרפי של שוקי מאירוביץ', בנה של הנדל והצייר צבי מאירוביץ'. הקדשות אלה הן ביטוי של שיח מוזות של הפרוזה והשירה, שאולי אינן אלא מוזה אחת, אותה גברת. עוד בחוברת: הרצאה על ציור ומוזיקה מאת מאיר אפלפלד, תרגומי שירה מיפנית, אנגלית ויידיש, שירים של שגיא אלנקוה, שרון אס, זלי גורביץ', ושירים של משוררים שזה להם פרסום ראשון.