היא אתה עכשיו

מְנַשֶּׁקֶת אַתְּ מְבַקֶּשֶׁת אֶת טַעַם בְּשָׂרוֹ הַצָּעִיר וְכָל הַגּוּפִים נְסוֹגִים וְכָל
הַגְּבָרִים שֶׁאָהַבְתְּ בּוֹגְדִים בָּךְ עִם מָוֶת גְּבֶרֶת חַיִּים הֲרֵי הַדָּם הַזֶּה שֶׁאַתְּ
מַשְׁאִירָה בַּתַּחְתּוֹנִים בְּכָל אַזְכָּרָה, בְּכָל יוֹם זִכָּרוֹן מַמְלַכְתִּי מַחְזוֹר הַגּוּף
אוֹחֵז בֶּעָקֵב מַחְזוֹר הַיָּמִים אַתְּ לֹא רוֹצָה כְּלוּם, תּוֹדָה, לֹא, אַתְּ לֹא
צמְאֵָה 

בקול עז, חושני ושוקק חיים, איה אליה כותבת שירים מלב משפחה שחלל נפער בקרבה. שירים שקורמים גידים ונימים לבשר פצוע, מסרבים לפיתויי הדממה, ומישירים מבט כאוב ופקוח אל הריקוּת והגעגוע, התאווה והאימה.

אלה דברי אסונות. השירה של איה אליה מבקשת להרים שפה שנפלה, לעטוף לשון בלשון שרירית וחמה ונוטפת. היא נכתבת על גבול המדבר, על קרקע סדוקה, בבית שבור, ומולידה שירים רטובים, הולמים, פועמים בקצב התשוקה והצער.