מה שאיחרנו להציל

מאורת ארנב

אֵין לִי מָה לוֹמַר לַהֲגָנָתִי, כְּבוֹדוֹ,
הַמֻּפְלָא מִכֹּל קָרָה. הֻכֵּיתִי
בִּדְבַשׁ וְסַנְוֵרִים וְאַהֲבָה.
לֹא נוֹתַר לִי זְנַב בְּדִידוּת
לִכְתֹּב בּוֹ שִׁירָה, אֲנִי מְאֻשָּׁר
כְּאִלּוּ הָיִיתִי אָדָם מִן הַשּׁוּרָה.
מֵרָחוֹק עוֹד מִתְגַּנְּבִים לַנְּחִירַיִם
רֵיחוֹת הַדֶּלֶק, הַבְּעֵרָה וַאֲהוּבִי
סוֹגֵר אֶת הַחַלּוֹנוֹת, מַצִּיעַ לָנוּ מִטָּה.
זוֹ מְאוּרַת אַרְנָב, כְּבוֹדוֹ
וְנִדְמֶה שֶׁאֵין מִכָּאן דֶּרֶךְ חֲזָרָה.

מה שאיחרנו להציל, ספרו החדש של אבישי חורי, עוסק במשאלת הלב הבלתי אפשרית להחזיר את הגלגל לאחור. זו שירה על הניסיון לאתר את הרגע שקדם לקלקול, ולהיות לרגע האדם שלפני השיבוש. מבין השירים עולה פרידה מדת ומאב, וכן מחיריה של יציאה מהארון בחברה מסורתית.

מה שאיחרנו להציל מתעמת עם שאריות האלוהות שטבועות בכותב החילוני, עם כאבי הילדוּת שבאיש המבוגר, עם משקעי האכזבות שמתחת לסיפורי אהבה. זו שירה עזה ואינטנסיבית שחותרת לכנות מרבית, יצירה בעלת עוצמה ספרותית בלתי רגילה.