התרנגול המסורס
אוי, אלוהים! חמדתי, מדוע את נראית אומללה כל כך? מה יש לך?
התרנגולת המעוקרת
ידידי היקר, מוטב שתשאל אותי מה אין לי. משרתת מקוללת הושיבה אותי על ברכיה, דחפה לי מחט ארוכה לתוך התחת, תפשה לי את הרחם, סובבה אותו סביב המחט, תלשה והשליכה אותו לחתול שלה, שיאכל. והנה אני לא מסוגלת לזכות בחסדי הגבר ולהטיל.
לא, לא מדובר כאן במשל של לָה פונטֵן אלא במסה פילוסופית המוצגת כדיאלוג ועניינה יחסו הנורא, האכזר והצבוע של האדם לבעלי חיים – וגם לבני האדם האחרים. הפילוסוף הנאור, התבוני אך הרגשי לא פחות, מדבר כאן מנהמת ליבו וקולו נשמע צלול, חד וברור מפיהם של תרנגול שסורס ותרנגולת שעוקרה. [...] התרנגול והתרנגולת, קורבנות גרגרנותם של בני האנוש הרחוקים מלהיות אנושיים, קורעים את המסווה מעל פניו של המין האנושי היהיר והנכלולי, הצדקני והאכזר. וגם הדת ומי שמינו עצמם לנציגיה עלי אדמות אינם יוצאים נקיים: הסתירה בין תוכן הטפותיהם והמציאות שהם מאפשרים זועקת לשמיים.
שלוש מסות מצחיקות-עצובות על הטבע האנושי הצבוע והאכזר וסיפור חכם אחד, טקסטים שליחם לא נס מאת פרנסואה-מארי ארוּאֶה וולטר (1778-1694), הפילוסוף הצרפתי האמיץ, המבריק, המושחז והנשכני ביותר שידעה המאה ה-18.