לחם קימל

"בסוף אנחנו הולכים. אנחנו רק אורחים פה על פני האדמה. כל מה שנשאר מאיתנו זה רק זיכרון, אז כדאי שהזיכרון יהיה טוב. תהיה טוב, תחשוב טוב ותעשה טוב. זה תמיד חוזר אליך ואנשים זוכרים."

זה מה שסבא שלי, בעל חנות מכולת בדיזנגוף, היה אומר, והוא גם היה מיישם את זה, מדי יום ביומו. עובדה: הוא הותיר אחריו שובל של זיכרונות טובים ממעשים נדיבים ומאמירות חכמות, והם נחקקו בליבי עד היום, שנים רבות אחרי שהוא כבר לא על פני האדמה הזאת.

בספר הזה ליקטתי חלק מהם, לצד סיפורים על מנדל הספסר, יוסק'ה נהג האוטובוס, רודי הצלם, שרה הרכלנית, שולמן שבכלל קוראים לו איצקוביץ', קלרררה הספרית ועוד שלל דמויות ומקומות מתל אביב של שנות השבעים. כולם כבר אינם ורק ריח אחד מיוחד עדיין נותר ומסרב להתפוגג: ריחו של לחם קימל טרי.