תיאטרונמחול: רשת של מרחבי הבעה

מראשית הופעתן בעשורים הראשונים של המאה ה-20 ועד לזמננו מכוונות יצירות בז'אנר התיאטרונמחול לקרב את הצופה אל רשת הכוחות הפנים-יצירתיים של המופע החי ולעורר את תודעתו לשיח המתקיים בין השדה האסתטי לכוחות החברתיים, הפוליטיים והכלכליים שמקיפים אותו. עיקרון העמימות כעקרון עומק ביצירות בז'אנר ותפיסת "הגוף" כנוכחות רב-ערכית הניצבת במרכזה של משוואת הצפייה במופע הבינתחומי מגבשים אירוע ביקורתי שמשמעויותיו גולשות אל מעבר לגבולות הזמן והמרחב המוחשיים של המופע: מצד אחד טווים גופיי המופיעים ויכולותיהם הפרפורמטיביות את מגוון המרכיבים הבימתיים למצע תקשורתי מרובד שקושר היבטים אסתטיים לתופעות חברתיות ופוליטיות; מצד שני מוזמנים הצופים לקלוט את מרכיבי המופע בריבוי חושים, למיינם ולפרשם בתודעתם עד שייעשו לשותפעילים בפעולה האמנותית שמבקשת להוביל לשינוי בעמדות האתיות הנוגעות ליחיד ולקהילה.

תפיסת הצופים כ"חוץ שהוטלה עליו אחריות", אשר עומד במרכזו של אירוע בז'אנר התיאטרונמחול, ליוותה את הניסוח של "מתווה אי-תמ" – ארגז כלים לתיאור ולניתוח יצירות בז'אנר הבינתחומי. בספר מעמיק זה רנה בדש צרפה עקרונות מהמצע האסתטי-מתודולוגי שהציע רודולף לאבאן עם עקרונות מהשיח הפנומנולוגי של מוריס מרלו-פונטי והיבטים מההגות הביקורתית של ז'אק דרידה, ואלה התוו את פירוק רובדי ההיצגים האסתטיים הבינתחומיים ביצירותיהם של קורט יוס, פינה באוש, מאגי מארן, סשה וולץ וברק מרשל, תוך כדי תהייה על אופני החיבור של מרכיביהם והצגתם כמכלול. שזירת העקרונות האלו יחד עם רעיונות ביחס להתפשטות המחשבה אצל ז'יל דלז ופליקס גואטרי התגבשה למתווה שבאמצעותו ניתן לחדור אל האירועים בתיאטרונמחול ולהאירם כרשת של מרחבי הבעה, אשר נתיבי ההתקדמות של משתתפיהם ויחסי הגומלין ביניהם נעשו למישורים רב-רובדיים בתנועה מתמדת. המתווה סייע לניסוח מילון מונחים והגדרות שנגזרו במהלך ההתבוננות ביצירות, ואלו, בתורם, נעשו לצומת של מילים שניתן לזהותן גם כנקודות התחלה ליצירה בינתחומית-ביקורתית חדשה המבוססת על תנועה.