ננופואטיקה 23: פרוזה - התבוננות

בזיקה שבין העין והלשון מתייחד אפוא גיליון זה של ננופואטיקה: פרוזה ׀ התבוננות. שהפרוזה, כָּעין, גם היא כלי מבע ומבט. ובעצם מעשה ההתבוננות — על שימת הלב, ההשתקעות וההעמקה הכרוכים בו — יש משום מוטיבציה סיפורית וטכניקה ספרותית שהפרוזה — אם הוגה ואם מספרת — אמונה עליהן.

העין המתבוננת במושאיה מתוך תנועת גלגלהּ מתווה דפוסים וצרה צורות; חוקרת את החוץ ונמשכת אל הפנים, נעה מטה מעלה, אנה ואנה, מקיפה מכלול ולוכדת פרטים רבים, או מתמקדת בדבר אחד ויחיד, הופכת והופכת בו; תנועתה עורכת השוואות, מגלה את המשותף והמנוגד, עומדת על חזרות ושינויים, ואת החסר משלימה בדמיון. אמרנו, ספרות.

מושאי ההתבוננויות של היצירות שהתכנסו בגיליון זה הם רבים ושונים: פצע פעור של פגר עוף, דמותו הנדה מקצה חבל של עלם שאיבד עצמו לדעת, עלי חורף נושרים, צל זקנה פושט בפנים מביטות במראה, עץ תות משגשג, משוררים בונים מגדלים באוויר אגב לגימת קפה, טירוף דעת האורב בסוד יופיו של ציור, התיישנותו המרהיבה של חומר, פחדים מיתולוגיים האצורים בחלומות אנוש, צערו האילם של ילד חפוי ראש, רעב תוסס בקיבותיהם של מחוסרי בית, טינה שצולקה באיבר גדום, לילה יורד, עוטף ומחשיך. אלה ואחרים מגלים יפה את איכותה של הפרוזה כאמנות התבוננות, משוכללת ורבגונית כעין אנוש.