היום בו יתחילו שירי לדבר

יונה אלון כתב את עצמו במשך עשורים רבים. הוא הגה, חלם, ניסח, זיקק, פיסל וליטש את התחביר האישי שלו: קומץ מילים, משפט אינסופי שיוכל לסמן את מחברו, לחקוק לנצח את קיומו החולף בעולם. 

יונה אלון כתב יצירה אחת במשך כל חייו. את יצירתו בנה על גבי ספרי פילוסופיה, פרוזה ושירה רבים. להכרה, פרסים ותשומת לב לא זכה כלל. אך על כל הפניית גב, על כל מנת אדישות נוספת, הוא כתב ספר נוסף; לא למען תהילתו שלו, אלא עבור אלה שיבואו אחריו. 

״היום בו יתחילו שיריי לדבר״ הוא אוסף שירים. את שיריו נהג יונה אלון להקריא לסובביו. הוא אסף אותם כתכשיטים, שאותם מעולם לא ענד. במקום זאת, שמר אותם בתיבה, כאבני חן המשוות יופי ופאר למוכר ולפשוט, לדברי היומיום השקופים כמו האוויר בביתו, שכונתו, עירו. הוא כתב שירים שיוכלו לרומם את נפשו בעת הצורך. עבורו, כל יום הכיל הזדמנות לשורר בעד החיים, הזמן, נס הקיום. 

כעת ניתנת לנו ההזדמנות לפתוח את תיבת התכשיטים של יונה אלון ולפגוש שוב את עולמו: עונות, אנשים, אור וצל, גוף, יומיום, דממה קשובה לכול. עדות לכך שכל ניצוץ אנושי הוא גרגר חול, וכל אות של חיים הוא צעקה אדירה החוצה את גלי הקול, עוטפת את היקום עד קיצו, מסמנת את נוכחותנו הרגעית והבלתי אמצעית על הארץ. 

יותר מזה אי אפשר לבקש מספר שירה.