אני עיירת פיתוח

"אֲנַחְנוּ", כותב יוחאי סופר באחד משיריו, "הַפּוֹעֲלִים הַשְּׁחֹרִים שֶׁל הַשִּׁירָה / חוֹצְבִים מִלִּים מִבֶּטֶן הָאֲדָמָה", ואכן ברבים משיריו אפשר לשמוע את מכות החציבה, לראות את שאריות האבק בשפלת הציפורן ולהרגיש אפילו את פעימות לבה של זו אשר לה מוקדשים כמה שירי אהבה.

ברור שבמשפט הזה מתכתב המחבר עם ביאליק, שבשירו "לא זכיתי באור מן ההפקר" מציג את מלאכת כתיבת השיר במילים "כִּי מִסַּלְעִי וְצוּרִי נִקַּרְתִּיו / וַחֲצַבְתִּיו מִלְּבָבִי".

הפטיש הביאליקי מאודסה של המאה הקודמת מתחלף בפטישי עפולה, ירוחם, פתח תקווה, אילת ואפילו פרס בזיכרונותיה של הסבתא. לעיירת הפיתוח הפואטית שבספר הזה יש רחוב ראשי, שמיים זקופי קומה, רחובות ללא מוצא ובעיקר משורר המצליח להניח פיסת אספלט בפינה, הנסללת מהא"ב הפרטי שלו. (רוני סומק)