הסיפור של דיוה ופשפש

דִּיוָה, כַּלְבָּה קְטַנְטֹנֶת אַךְ אַמִּיצָה, וּפִשְׁפֵּשׁ, חָתוּל סַקְרָן שֶׁנֵּחָן בְּחָכְמַת רְחוֹב, מְפַתְּחִים חֲבֵרוּת מַפְתִּיעָה בְּסִפּוּר יְפֵהפֶה הָעוֹסֵק בְּתַגְלִיּוֹת מֵחַיֵּי הַיּוֹמְיוֹם.

מֵאָז שֶׁדִּיוָה זוֹכֶרֶת אֶת עַצְמָהּ, הִיא גָּרָה בִּשְׂדֵרַת לֶה פְּלֵיי 11 שֶׁבְּפָּרִיז, צָרְפַת.

גַּם פִּשְׁפֵּשׁ גָּר בְּפָּרִיז, צָרְפַת – אֲבָל לֹא בִּכְתֹבֶת קְבוּעָה. יוֹם אֶחָד, בְּמַהֲלַךְ שִׁיטוּטָיו שֶׁל פִּשְׁפֵּשׁ, הוּא עָבַר עַל פְּנֵי חֲצַר בֵּיתָהּ שֶׁל דִּיוָה, וּמֵאָז הִשְׁתַּנּוּ חַיֵּיהֶם לָעַד. יַחַד חוֹקְרִים דִּיוָה וּפִשְׁפֵּשׁ אֶת עוֹלְמוֹתֵיהֶם הַשּׁוֹנִים, וְחוֹלְקִים אוֹתָם זֶה עִם זֶה כְּפִי שֶׁרַק חַבְרֵי אֱמֶת יוֹדְעִים לַעֲשׂוֹת.