אמיליה והכובע

רַחַשׁ נִשְׁמַע מִבַּחוּץ. אֶמִילְיָה פָּתְחָה אֶת הַדֶּלֶת, וּלְיַד הַשִּׂיחַ, קְצָת מֵצִיץ, רָאֲתָה כּוֹבַע אָדםֹ.

אֶמִילְיָה אֵינָהּ יוֹדַעַת לְמִי שַׁיָּךְ הַכּוֹבַע, וּבַהַתְחָלָה גַּם לאֹ בְּטוּחָה מָה לַעשֲׂוֹת בּוֹ. לְאַט-לְאַט הִיא מְגַלָּה אֶת הַסּוֹד הַטָּמוּן בַּכּוֹבַע שֶׁהִגִּיעַ פִּתְאוֹם – סוֹד כּחָֹם שֶׁל הַדְּבָרִים הַפְּשׁוּטִים, שֶׁיְּכוֹלִים לְמַלֵּא אֶת הַחַיִּים בְּצבֶעַ, בְּשִׂמְחהָ וּבחַבֲרִֵים טוֹבִים.

איִרִיס אַרְגּמָןָ כָּתְבָה סִפְרֵי יְלדִָים אֲהוּבִים, וּבָהֶם בַּכִּיסִים שֶׁל גִּילִי; פָּנסָ, מַצפְּןֵ ויְלֶדֶ; הַדֻּבִּי שֶׁל פְרֶד; וְסִפְרֵי הַמְּכַשֵּׁפָה רוֹזָלִינְדָה. כְּמוֹ אֶמִילְיָה, גַּם אִירִיס מְחַפֶּשֶׂת אֶת הַיּפִֹי בְּכָל פִּנָּה.

אבֲיִאלֵ בּסִָיל, מֵהַמְּאַיְּרִים הַבּוֹלְטִים בְּיִשְׂרָאֵל, אִיֵּר סִפְרֵי יְלָדִים רַבִּים, בָּאָרֶץ וּבְחוּ״ל.