מכשף השבט ממעונות עובדים: על יעקב שבתאי בתרבות הישראלית

"לכתוב פרוזה זה כמו לטאטא את רחוב אלנבי במברשת שיניים מכיכר המושבות ועד הים", אמר פעם יעקב שבתאי.

דומה שלא היה עוד סופר שזוהה כל כך עם העיר תל אביב, ש"המציא לה פנים", כמו שבתאי, ושהצליח ביצירתו לרקום חיבור מיוחד בין העיר ללשון. זהו חיבור שמאפשר לדבר על המרחב האורבני במונחים של לשון ועל לשון במונחים של מרחב, ולדבר על שניהם באינטימיות יומיומית, אך בו-בזמן סיזיפית.
יצירת שבתאי העמידה "נוסח" ששינה את פני הספרות הישראלית: היא הציעה סינתזה מיוחדת בין "מוזיקה של פרוזה" לייצוג כרוניקלי "יבש", ובין כתיבה ביקורתית לכתיבה רוויית געגועים ואלגית. אבל ספר זה אינו מסתפק בשיטוט מתרפק בתל אביב הקטנה של שבתאי ובהזדהות עם תחושת ה"גולה בעירו", אלא מציע "שיטוט חדשני" במרחב ובלשון; הוא אינו הולך שבי אחרי קסם הסינתזה, אלא מתבונן בסדקיה ובהדחקותיה, בוחן את "נקודות העיוורון" של היצירה ומחברה, ואת זיקתן לתנאי הנראות של תקופתם.

הספר שלפנינו מבקש למלא חסר בולט בביקורת הישראלית ולהציע מבט מקיף על מכלול יצירתו של שבתאי. בה-בעת הוא מציע מודל תיאורטי חדש לכתיבת מונוגרפיה ולדיון ב"פרסונת המחבר", מתוך ערעור על תפיסת המחבר כמקור וכסמכות ובחינת אופני התפקוד של "שם המחבר" בשיח התרבותי.