במבחן מבטם של האבות

ספרון זה מכיל כמה פרקים מתוך סיפור חיי בספרות העברית, שהחלו לפני יותר משבעים שנה. הוא מתרכז בחוויות מוקדמות של התוודעות לכמה מן המשוררים, שמהם ומיצירתם למדתי מה היא שירה: אורי צבי גרינברג, אבות ישורון ויוכבד בת־מרים, וראש לכול – נתן אלתרמן. כותרת הספר, "במבחן מבטם של האבות", שאולה מכותרת מאמר – אולי פורץ דרך – שפרסמתי בספטמבר 1954, בטרם מלאו לי עשרים.

הסיפורים אינם באים להחליף ניתוח מחקרי ביקורתי של יצירות המשוררים. עם זאת, הם גם אינם סיפורי זיכרון אנקדוטליים גרידא. הם מנסים למסור משהו מתמצית הזהויות של המשוררים העומדים במרכזם וכן לתאר את המרחב האנושי-היסטורי שבו פעלו: מקום, זמן, אנשים והמתחים הנובעים מכל אלה. מעבר לכך נעשה כאן מאמץ למסור משהו אישי הקשור בתחושת המגע הישיר עם המשוררים; משהו המכונה בסיפורים מדי פעם "מוזיות", שיכרון קל, תחושה מאגית. אפשר לתארו גם כהרחבה פתאומית של התודעה, ואולי, בפשטות, כסוג של התאהבות.

באורח בלתי נמנע מספרים הסיפורים לא רק על המשוררים מושאי ההתבוננות, אלא גם – יסולח לי – על המתבונן בהם. אין מנוס מן הקשר בין המראה הניבט לעין המביטה, בייחוד אם תהליך הראייה והנראות נמשך במשך שבעה או שמונה עשורי חיים.

- דן מירון