מה לעשות

"אלברטו ואני" הם צמד דמויות מדהימות ובלתי שבירות, שהרפתקאותיהן נפרשות לאורך הנובלה. כמו בכל ספרות מופתית, מה שמחולל את העלילה הוא אי הבנה, בלבול פעוט אשר מצית שרשרת מתגלגלת של אירועים.

בסצנת הפתיחה מתגשמת אימה אוניברסיטאית עתיקה: סטודנט שואל שאלה שהמרצה אינו מבין. המרצה תוחב את הסטודנט לפיו, אבל אלברטו שורד הודות לחברו הנאמן, המחבר. השניים ממשיכים בדרכם, נקלעים לאינספור סכנות ספרותיות וניצלים מהן בדרך קסם.

סצנה רודפת סצנה ואיתן מתחלפת גם התפאורה: דיסקוטקים, חפירות בשדה הקרב, מסבאות, ספינות, אגמים ואיים, שבהם גיבורינו פוגשים בשתיינים, חיילים, נכאי רוח וקשישות מזמרות. פסיפס פרוע זה מוליד רצף של הרפתקאות, אשר נוגעות לשאלה הניצבת בראש הספר: מה לעשות - ואיך לעשות? הנובלה מתחבטת בשאלה זו, אך משאירה אותה על כנה ומותירה אותנו במצב של ציפייה ספרותית.

לפנינו ספרות רדיקלית, חדשנית, אירונית וחכמה, החוגגת את המעשה היצירתי: כתיבה שופעת דמיון, רגישה, נמרצת, אמנותית ופורצת גבולות, אשר בונה גשרים בתודעה, מעלה חיוכים ותהיות, מאתגרת את קוראיה. אם תהיתם מה ניתן לחדש בספרות, מה עוד ניתן לעשות בימינו שטרם נעשה, ספר זה – הראשון בטרילוגיה שכוללת גם את הספרים תודה ו"חופש מוחלט" – מספק לנו תשובה ותשוקה אשר מגולמת במילה אחת. מה ספרות יכולה לעשות? במילה אחת, קסם.