טריסטרם שנדי

ויקטור שקלובסקי, גדול חוקרי הסיפורת במחצית הראשונה של המאה העשרים כותב: "מקובל לטעון ש'טריסטרַם שֶׁנדי' אינו רומן. לגבי הטוענים כך רק אופרה היא מוסיקה ואילו סימפוניה היא תוהו-ובוהו. "טריסטרם שנדי" הוא הרומן הטיפוסי ביותר של ספרות העולם". הספר, שראה אור (כרכים-כרכים) בין השנים 1767-1759, הוא השנון והמבריק ברומנים האנגליים שבכל הדורות.
"פחות מעשרים שנה לאחר שכבש לו ז'אנר הרומן את מקומו באנגליה – נכתב "טריסטרם שנדי", הרומן הראשון על משבר הרומן" (אורי אלטר). זהו הסבא של סיפורת זרם-התודעה מצד אחד, ומאבות הפוסט-מודרניזם בספרות מצד אחר. הוא גם האדרת שמתוכה השתרבבו "האף" של גוגול וכל המסורת ה"חוטמולוגית" ברוסיה במאה התשע-עשרה.  
חרף הפופולריות שלו אצל הקוראים, רק במאה העשרים היה יכול 'טריסטרם שנדי' לזכות בהבנה ובתהילה ההולמים אותו ולהפוך לספר חובה במדף הקלאסיקה. הרומן של סטרן הפך לַדוגמא המובהקת לרומן מודע-לעצמו, המערטל את תחבולות הצורה הספרותית ומבליט את גבולות מוסכמותיה ואת שקריותן. הרומן מוצג כספר על טריסטרם שנדי, כאוטוביוגרפיה בדויה (בגוף ראשון); אלא שלידת הגיבור הולכת ומתמשכת, הולכת ומושהית, כי כל הזמן נדחסים לתוך הרצף עמודים גדושים בעניינים משונים כגון השפעתו של חוטם, או של שם, על אופיו של אדם, או שיחות על ביצורים וכיו"ב. לקראת אמצע הספר, בעמ' 201, כותב סטרן: "הגעתי כמעט לאמצע הכרך הרביעי שלי ועדיין לא הרחקתי יותר מן היום הראשון לחיי"...
אך הגיבור האמיתי של הספר הוא הרומן המשקף את עצמו, או ה'אני' המנסה לתפוס את החוויה באמצעות הכתיבה, המטמיע לתוכו את כל הזמנים האחרים. דווקא הבלטת הסד המלאכותי של הרומן היא שמאפשרת את "החגיגה הבלתי-פוסקת של עוצמת הדמיון" (אלטר), ואת השתקפות דמותה החופשית של התודעה בפעולתה.