הערבי האחרון וסיפורים אחרים

בשפת מקום גלויה וחשופה, באסתטיקה לשונית וצורנית הנעה במרחב הטעון של העולם הערבי והפלסטיני, מובאים בתרגום לעברית ובערבית חמישה־עשר סיפורים קצרים. קולות חדשים לצד ותיקים, כולם מהמהותיים בשיח הספרותי העכשווי בעולם הערבי: ז'אן דוסת, שֵיח'ה חַליווא, מַהַא ג'וַּיְני, כַּמאל רִיַאחי, אמיל חַבּיבּי, עַלי בַּד ועוד.

באמנות הסיפור הנכתבת בערבית (הן בארצות ערב והן מחוץ להן), חלו תמורות מבניות וסגנוניות גדולות מאז המחצית השנייה של המאה ה־20. המגמה הבולטת בתמורות האלה — המתעצמות אף יותר בעת האחרונה — היא העיסוק בסוגיות הזהות/הזהויות, תחילה בהקשר הקולוניאלי, אחר כך בהקשרים המודרניים והפוסטמודרניים: הטקסטים הספרותיים החדשניים בונים זהויות, מפרקים אותן ומעצבים אותן מחדש.

האסופה הדו־לשונית שמובאת בספר זה — חמישה־עשר סיפורים קצרים מרחבי העולם הערבי ומחוץ לו — פותחת לקוראת ולקורא אשנב להתוודע בעצמו אל התמורות האלה. היא מכנסת קולות ספרותיים חדשים, שאף שהם שונים מאוד זה מזה, נפגשים תחת סככה אינטימית אחת: הלשון הערבית. הם משתמשים במכמניה האדירים ועם זאת מפרקים את האחדות הקנונית שלה. בתוך כך הם מפרקים גם את שאר המבנים הקנוניים של הטקסט הסיפורי — ברבים מהם אין הבחנה בין מציאות ודמיון, אין עלילה קוהרנטית, אין קול שולט אלא פוליפוניה של ממש, וכך גם אין מקום להבנה ולפירוש חד־משמעי: חירות הסופרים והסופרות מעניקה גם חירות — לפעמים פרובוקטיבית, מבלבלת — לקוראים ולקוראות.