המלחמה והעתיד

תומאס מאן, חתן פרס נובל לספרות לשנת 1929, חש על בשרו את שבריריותו של צֶלם אלוהים אל מול נביאי שקר ומחרחרי מלחמות כזב אסוניות. הוא למד בתוך עמו ומולדתו היקרים לו כמה קל להסיג את נפש האדם אל מחוזות הברבריות הרצחנית במסווה של לעג ותיעוב לאינטלקט כנחלת המעמד הבינוני. כי גם אם מוצדקת, לדבריו, ובלתי נמנעת הייתה הנסיגה מהרציונליות של המאות השמונה-עשרה והתשע-עשרה, הערכת יתר של תבונה לעולם לא תוליך לפורענות כמו זו שלה מסוגלת האי-רציונליות החוגגת כביכול יצר קדום וספונטני. אגדה עממית שיש לה מקום בשדה הפילוסופי והפסיכולוגי, עלולה להפוך לשקר רצחני בשדה הפוליטי. לכן "רעיון הדמוקרטיה, ההומניזם, השלום, כבוד האדם וחירותו"  – "הפן הזה של הטבע האנושי הוא שנזקק לעזרתנו."

ממגן הפטריוטיות הגרמנית היה מאן למגן ההומניזם האוניברסלי, כי הבין שללא חמלה בבסיס כל מחשבה ועשייה, בניית עולם טוב ומאושר יותר, כדבריו, לא תהיה אפשרית. 

נאומו זה ב-1943 יכול לשמש מעין מגדלור גם לנו כיום, ב-2023.