הזיות של מטייל בודד

ז'אן-ז'אק רוסו (1778-1712), הסופר והפילוסוף הצרפתי הגדול בן "עידן האורות", כתב את "הזיות של מטייל בודד", ספרו האחרון, במצב של "פרישוּת מוחלטת" מהחֶברה. הספר מורכב מעשרה "טיולים", עשרה פרקים ששרבט רוסו על קלפי משחק בעת שהתהלך בדרכים הכפריות באזור פריז. ה"הזיה" של רוסו היא מחשבה עמוקה, הרהור פורה, שיטוט במחוזות גשמיים ונפשיים כאחד. רוסו דן במגוון מסחרר של נושאים: אמת ושקר, היחיד מול החברה, אושר וקריאת ספרים, שעבוד וחירות, הקריירה הספרותית והמחיר שהיא תובעת, בוטניקה וחקר הכוכבים, חיים ומוות.

 מי שיקרא את ה"הזיות" ימצא – לצד טקסט יפה ומהורהר, שקולו הצלול חוצה את הזמנים והמקומות – גם קריאה מהדהדת לחברתם של הבריות. רוסו מבקש בספר זה להיחלץ מן החברה, אך בה בעת הוא יוצר במילותיו אינספור זיקות חדשות, רעננות, פיזיות כמעט – אל לבו של הקורא.

ואולי דווקא בעידן הטכנולוגי, שבו אנו משוטטים כיום על פני רשת הפרושה במרחב ויוצרת מעין עולם מקביל לעולמנו, רשת המבוססת על קשרים אנושיים בני-קיימא, החוֹצה ומטשטשת גבולות, לשונות ותרבויות – אולי דווקא בעידן המתעתע הזה אנחנו יכולים לחוש הזדהות עם השיטוט המהורהר והעיקש של ז'אן-ז'אק רוסו, אותו שיטוט במחשבה ובגוף, המבטל את הקשר הפיזי עם החֶברה, ובה בעת מהדק אותו באופן נואש כמעט.