ננופואטיקה 27: שירה רוחנית

גיליון ננופואטיקה 27 מוקדש לשירה רוחנית. רוחני הוא מושג גמיש. גישת האיחוד המיסטי היא טוטלית ורואה בַּכּוֹל רוחני, אולם גישות אחרות מזהות את הרוחני עם אובייקטים ספּציפיים, לדוגמה: דת, תרבות, מצבי תודעה אלטרנטיביים, סוגי תרפיה ועוד. כלומר, מכאן קיים מגוון הגדרות לשירה רוחנית הנובעות מתפיסות עולם שונות.

התוצאה היא אסוּפּת שירה רוחנית ייחודית, שטרם נערכה כמותה בעברית: אוניברסלית ומקומית, קולקטיבית ואישית, מסורתית ומקורית, קלאסית ופופולרית. אקלקטיוּת זו משקפת את היחס הניו-אייג’י לרוחני הקיים ברוח התקופה. השלטון הריכוזי הדתי התערער ובמקומו נוצרו קהילות רוחניות היברידיות המשלבות ידע ישן וחדש. במקביל, אינדיבידואלים רבים אימצו לעצמם גישה רוחנית בהתאמה אישית.
לכן אין זה מפתיע שהקול הקורא לגיליון הֵניב בשבועיים יבול רב של כ-1,000 טקסטים מאת כ-160 יוצרים, שמהם נבחרו 44 יוצרים— 43 יצירות שירה וטקסט ממוארי אחד העוסק במות המשורר רבינדרנת טאגור (אלכס ארונסון). רוב השיח הרוחני כאן הוא יהודי, אולם הוא משופע במוטיבים אוניברסליים. לדוגמה, איחוד מיסטי ארוטי (חיה אסתר, לורן מילק והח”מ); התגלות (רות אשור, נועה שקרג’י); סינתזה בין מיסטיקות (עזרא לוי); רוחניות ביומיום (מיה טבת דיין); חוויה לשונית וספרותית (סיגלית בנאי, נמרוד ברקו); חניכה (דיתי רונן); יוגה (כרמית רוזן); בודהיזם (גֶ’נג גְ’וֵוה, דֶה יִינג, רוני סומק); טבע (צוריאל אסף, סיון הר שפי, חוה פנחס-כהן, יחזקאל רחמים, יפה שלומוביץ); קסם (איל גרוּס); משחקי תודעה (זלי גורביץ, ישי דותן); חלימה (מיכאל אֶנְדֶה, גלעד יעקובסון); מחאה (יפעת שטיינמץ הרסט, אבישי חורי, אלעד נבו, יונדב פרידמן, ערן צֵלְגּוֹב, גיא שקד); לידה (יונתן קוּנדה); חולי ומוות — המהווים את האשכול הגדול ביותר של טקסטים (זהר איתן, ארונסון, צור גואטה, אשר גל, ישראל ורמן, ד. ה. לורנס, עדי עסיס, דפנה פלדמן, נדיה עדינה רוז). הרוב המכריע של היצירות הן מקוריות למעט חמישה תרגומים מאנגלית (ארונסון, לורנס), סינית (גְ’וֵוה, יִינג) וגרמנית (אֶנְדֶה).
כאמור, הרוחני איננו רק תוכן, נושא, תימה, אלא אף צורה. הצורה הרוחנית מתבטאת באמצעות עיצוב מסורתי לצד מודרני. הדוגמה המסורתית הרוֹוחת כאן היא הייקו (הר שפי, שקד). דוגמאות לעיצוב רוחני מודרני הן שירה בפרוזה, שהנָהּ אקסטטית, מסתורית וטרנסית, העולה ממעמקי הלא-מודע או מחיזיון מעורפל ואניגמטי (למשל: אסתר, אשור, ברקו, שקרג’י) ופואמות המבטאות את הכמיהה לשחרור רוחני באמצעות רחבות (למשל: ברקו, טבת דיין, יעקובסון, לורנס, רונן).
ננופואטיקה 27 מסב מבט מדידטיבי אל הפנים, אל הרווח שבין השורות, כמו אל הפסקת הנשימה שבין שאיפה לנשיפה. באופן הזה הוא מבקש לשהות בהווה המתמשך של שירת הזמן.