מטעם 12

הספרים שהופקעו
מיד אחרי הקמת המדינה הוקמו בערים יפו, חיפה, נצרת וירושלים מחסנים, שבהם נשמרו כ-40,000 ספרים, מרביתם ספרי לימוד, שנאספו ממוסדות חינוך ומבתי ספר ערביים במלחמת 1948. הספרים הועמדו תחת פיקוחה של המחלקה לחינוך ותרבות הערבים במשרד החינוך, והיו נתונים להשגחתם של פקידים וביורוקרטים, שגלי ההיסטוריה השליכו ברגע מסוים אל החוף: שמואל שלמון, סגנו דוד דואק, סמנכ"ל משרד החינוך י"ל בנאור, גזברים, אפסנאים, אנשי משרד האוצר, מבקר המדינה וחוקרי משטרת ישראל; כמשרתיה האנונימיים של האדמיניסטרציה, בוודאי לא היו מעלים על דעתם שיבוא יום ומישהו יעלה את שמותיהם מן האוב. ובכל זאת, מבנים נשכרו, הוקמו מדפים והתמנו פקידים שעסקו במיון הספרים, וכפי שניווכח עוד מעט גם במכירתם. כבר ב-15 באוגוסט 1948 הוציא המושל הצבאי ביפו, מאיר לניאדו, צו שנועד למנוע ביזת ספרים והוצאתם אל מחוץ לתחומי העיר. "על המשמר" דיווח ב-1.9.1948:
אסור להוציא שום ספר ערבי מתחום העיר יפו. ועדה שמונתה על-ידי שר המיעוטים, בראשותו של ד"ר ישראל בן זאב, מומחה לספרות והיסטוריה ערבית, תאסוף את כל הספרים הערבים ביפו ותרכזם בתוך העיר. כל אדם בשטח העיר, אשר ברשותו כל ספר שהוא, מכל סוג שהוא - יודיע למשרדי המושל כדי שהממונים על כך יבואו לקחתו.
הספרים שנאספו ביפו רוכזו בספרייה אשר הוקמה במיוחד לשם כך בג'בליה (היםו גבעת עלייה). ב-18 במאי אותה שנה, הגעי דוד בן-גוריון לביקור ביפו, כדי לעמוד מקרוב על מצבה של העיר, שבאותה עת, שלושה שבועות לאחר שנכבשה בידי האצ"ל, כבר התרוקנה כמעט כליל מתושביה הערבים. כך כתב בן-גוריון ביומנו בצינייות שאפיינה את כתיבתו על גירוש הערבים: "נסעתי ליפו. העיר כמעט ריקה. פה ושם ערבי מתורבש. הנמל ריק, אבל המחסנים מלאים... לא יכולתי להבין: איך תושבי יפו עזבו עיר זו?"

(גיש עמית)

עורך: יצחק לאור
מערכת: עודד וולקשטיין, רות מייזלס, סיגל נאור פרלמן, דפנה רוזנבליט, גיא רון-גלבע