הליקון 139: עצירה ברגע מתאים

זהו גיליון ארספואטי. מן האהבה ומן הבדידות ומן הגיחוך ומאי־היכולת ומן הדאגה ומן התכלית ומן הבידור ומן האני ומן הקנאה ומן הסתם ומן הקלקול ומן התיקון. הרבה שירה בעברית עכשיו והרבה כותבות וכותבים אותה ואין מי שיידרש לכל השירים כולם ונדמה כי מעטים יתהו מהי תכליתה של שירה.
ת"ס אליוט טען: השירה חייבת להעניק הנאה מן הסוג ששירה מעניקה. שרון אולדס ביקשה ששיר יהיה שימושי, וטענה ששיר לא מעצים את החוויה אלא מוסיף עליה. אושן וונג אמר שרובנו מתאבלים על משהו, והשיר הופך לאתר שבו אנחנו יכולים לפגוש זה את זה באבלנו. אליוט המליץ בפני משוררים על מידת זהירות בשעה שהם כותבים על שירה. בגיליון הזה היו כאלה שנזהרו, והיו מי שלא נקטו זהירות כלל. נורית זרחי שומעת מתוך הלילה קול ציפור ושואלת מהי: אמיצה? טיפשה? משוגעת? שולמית אפפל ניסתה להגן על השיר מפני עצמה. מאיה בז'רנו קבעה שהשאלה "מה זה שיר?" אינה רלוונטית עוד כיום. רחל חלפי, במחזור חוצה עשורים של שירה ארספואטית שטרם פורסמה עד כה, כתבה על השיר כוויתור, כסוד כמוס, כצבע דועך. אפרת מישורי מתרגלת יחד איתנו מהי שירה, ויערה שחורי כתבה על אודות הכתיבה כמסע בתוך מבוך, כאשר תוך כדי כתיבה וקריאה אנחנו טווים את חוט אריאדנה שלנו "כדי להפיק את האפשרות להביט בעיניו של האנושי, מחדש, עוד פעם, בפעם הראשונה.