אלומה של שקט

בראשית היה הטבע, אחר כך הגיעו בני האדם והקיפו את עצמם בעיר בעלת נפח פנימי שממלמל ללא הפסק. הצומח התכווץ לפארק, החי נכלא בגן חיות, דגים כונסו באקווריום, ציפורי שיר נכלאו מאחורי סורג, פרחים נשזרו לזרים, עצים קיבלו מספר וכלבים למדו "לתת יד".

יחסנו לטבע נשאב משנות ילדותנו – הטיול מחוץ לשער גן הילדים, הנטיעות בחגיגות טו בשבט, הפעם הראשונה שדבורה רגזנית נעצה בבשרנו את עוקצה, הגילוי המרעיש הינה הים, הבוץ שנדבק לסוליות הנעליים והתשוקה לצעוד אל תוך שלולית מים כי "רואים שם את השמיים".

לספר זה שותפים שלושים ואחד כותבים שכתבו על המקום שבו הטבע, על שלל הופעותיו, משיק לבתי העיר הנחפרת, נהרסת, נטמנת באדמה ומגביהה אל השמיים. בין לבין, דימויים בשחור לבן מציגים תנועה חסרת תכלית, חוט המעיד על חיים שאיבדו טריטוריה. התרוקן המובן מאליו ונשאר זיהוי פיגורטיבי חלול, קטוע, מטושטש.

בבית, בית הילדות – הבית – הייתי מרים עיניים לראות מה בשמיים. לעירנו נוף שמימי נרחב. הודות לַבְּנִייה החביבה, שפלת הרוח והכּרכּוֹב, נותרו השמיים שמעל רחבים ובלתי פגועים – המגרש הריק האחרון בעיר.

 עלי מוהר, מהנעשה בעירנו, העיר (6.9.1991)