אוטופסיה

אנחנו חיים בתקופה שמתקיפה את הדמיון. בשירה, בפרוזה, בפוליטיקה, כולם מגלגלים את הדמיון בזפת ונוצות. בספר ביכוריה "אוטופסיה", הוונדרקינד מישל פלצ'יק בת ה-21 משיבה מלחמה שערה במסורת שירת שנות ה-60 הצבעונית והחקרנית. פלצ'יק היא עובדת מעבדה פנימית, חוקרת שיטתית של עולמות הדמיון והאגדה. ב"אוטופסיה" (וכל אוטופסיה היא גם אוטופיה, היא מבטאת את הרצון האולטימטיבי שלנו להבין את עצמנו – אפילו בנתיחה פיזית) תפגשו את רוקסנה ואת חואנה, תצללו לאטלנטיס (ש"קַיֶּמֶת וְזֶה יָדוּעַ / מֵעֵבֶר לַמּוּדָע"), תעברו בעשרת הממדים ותרקדו בחצר מלכת המאי, ולרגע לא תינתן בידכם השהות לשכוח ש"זוֹ תָּמִיד אַשְׁמַת / הָרוּחַ / לָשֵׂאת". כי הדמיון, ולא הביוגרפיה, הוא המפתח לנפש. כי ההזיה, ולא המאורע, היא מכוננת המציאות.