רחלות

עיני רחלות

כְּשֶׁאָחִי ג'וֹן הָיָה כְּבֶן שָׁנָה
נִסְּרוּ לוֹ אֶת עַצְמוֹת הָרַגְלַיִם
כְּדֵי לְיַשֵּׁר אוֹתָן

הוּא הָיָה יוֹשֵׁב רַגְלָיו מֻנָּחוֹת
מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן הַקָּטָן הַלָּבָן
עֲטוּפוֹת גֶּבֶס עַד מֵעַל לַבִּרְכַּיִם

פָּחַדְתִּי מִצּוּרָתָן הַחֲדָשָׁה
לְבָנוֹת וְקָשׁוֹת כְּבֵדוֹת וּמְחֻסְּרוֹת הַכָּרָה
גַּם אַחֲרֵי שֶׁקִּשְׁקַשְׁנוּ עַל לָבְנָן חָשַׁשְׁתִּי

הָיוּ מְבִיאִים לָנוּ לַשֻּׁלְחָן הַקָּטָן
מוֹחַ שֶׁל כִּבְשָׂה בְּרֹטֶב לָבָן
שֶׁתִּהְיוּ חֲכָמִים אָמְרוּ כִּכְבָשִׂים

שֶׁתִּהְיֶינָה עֵינֵינוּ עֵינַיִם חֲכָמוֹת וְטוֹבוֹת
שֶׁל רְחֵלוֹת רַכּוֹת כִּקְטִיפָה
הָרוֹאוֹת אֶת שְׁחִיטַת טְלָאֵיהֶן

שיריה של סוזן אפטרמן הם עזי מבע, כתובים ברגש, בלשון צלולה, בעברית פשוטה ממחלצות. בספר רחלות היא שוזרת את חייה דרך רגעים ומראות שנחרתו בה ונחשפים בשירים בעוצמה. שירתה אישית, קרובה לגוף, לזיכרון הגוף, וליחס האכזרי, לעתים, בין הגוף לנפש. יש הרבה יופי בתיאוריהָ המדויקים את הנוף הרחוק ואת הנוף הקרוב, הביתי, שעל רקעם מצטיירות הדמויות בחייה, מילדותה באוסטרליה ועד לגליל. כוחם של השירים במרחק הפואטי ממנו נאמרים גם הדברים הקשים, תהפוכות חיים ומוות, בשר ודם, מקומות ואנשים שהיו ואינם. כל אלה מצטברים משיר לשיר ויוצרים עולם מלא, נוקב, ששואב אליו את הקורא.

זלי גורביץ'